רבים מנסים להבין מה עובר על הימין בחצי השנה האחרונה, מאז הקמת ממשלת בנט־לפיד. גם חגי סגל בחר להתייחס לנושא בטורו במוסף זה בשבוע שעבר, והציג את משנתו. לפי סגל, השאלה בתמצית היא אם האידיאולוגיה של מגישי ערוץ 14 היא ערכי הימין, או פולחן אישיות לנתניהו. אבל סגל מתעלם מכך שנקודת ההתייחסות של הוויכוח אינה נתניהו, אלא רעיון החיבור בין הימין האידיאולוגי, שתחילתו בתלמידי ז'בוטינסקי והמשכו בתנועת גוש אמונים, עם אנשי הפריפריה, עולי ארצות ערב, שהעניקו את השלטון למנחם בגין ולכל ממשלות הימין שבנו מאז את יישובי יהודה ושומרון.
באופן שסגל מנסח את שאלת היחס לממשלה, אכן לא מובן כעסם של חלק מדוברי הליכוד כלפיו וכלפי אחדים מעמיתיו, עיתונאי ימין, שקוראים לבחון את הממשלה ב"ענייניות". אנסה אפוא להסביר בקצרה את אכזבת הליכודניקים מחלק מעיתונאי המגזר בסיקור הממשלה.
ראשית, התמיכה בקיום הממשלה. בראש ובראשונה יש כאן שאלה מעשית: האם ניתן עדיין להפיל את הממשלה ולהקים ממשלת ימין מלאה, או שהממשלה הזו היא גזירת גורל ששום מחאה לא תערער את קיומה. אנשי הליכוד מקווים בכל ליבם שהמחאה תפיל את הממשלה, בדיוק כמו שהמגזר הסרוג, שיצא להפגין נגד ההתנתקות, קיווה בכל ליבו שהמחאה תגרום לביטולה. לכן, כשמישהו אומר להם שהקואליציה יציבה ולכן אין צורך לתקוף אותה מבוקר עד ליל ואפשר גם לפרגן לה לפעמים, הם מפרשים זאת כמו אלה שאמרו לאנשי גוש קטיף שאפשר לפרגן לשרון על הדברים הטובים בגירוש.
שנית, פרימת הברית ההיסטורית. חגי סגל מתפלא על כך שבמהלך הריאיון של דניאלה וייס לערוץ 14, המראיין אראל סג"ל הציג את המאבק במתווה הכשרות כחלק ממאבקי הימין. אכן, הסיפור אינו הכשרות, אלא החזית המשותפת שיצרה את המחנה הלאומי: המאבק על יהדות המדינה. המניע המרכזי של אנשי הפריפריה בשותפות עם חובשי הכיפות הסרוגות ובהצבעה לליכוד, היה תמיד המאבק על זהותה היהודית של ישראל. מרגע שאנשים מהימין מאפשרים לאביגדור ליברמן וליוליה מלינובסקי לנהל את ענייני הדת של המדינה, בשותפות עם מתן כהנא, אנחנו פורמים את נקודת החיבור של מחנה הימין.
שלישית, פשרת אביתר. החיבוק לממשלת בנט־עבאס רק מפני שאישרה יישוב חדש ביו"ש שידר לליכודניקים כי הם היו "חמורו של משיח", ושכעת לא אכפת למתנחלי יו"ש שהם מודרים מהממשלה. הפשרה הגדירה שהשאלה היחידה ביחס לממשלה היא סביב הבנייה ביו"ש, תוך התעלמות מחוויית הדחייה של 30 מנדטים מהימין. זו הסיבה שדניאלה וייס, אישה ששמור לה אחד המקומות החשובים בבניין יו"ש, ושמזוהה עם הפשרה, סופגת תגובות בוטות מימין שלכאורה קוראות תיגר על ימניותה.
הכעס לא היה על עצם הפשרה. בערב שבו פורסם המתווה ישבתי כפאנליסט בערוץ 20 בתוכנית "הפטריוטים", והמנחה ינון מגל אמר שאם דניאלה וייס ויוסי דגן מרוצים גם הוא מרוצה. גם נעם פתחי, דובר בולט של הליכודניקים, שיבח את ההסכם בתוכניתו ברדיו גלי ישראל. אבל למחרת כונסה מסיבת עיתונאים באביתר, ובה הכריזה וייס שהממשלה הזו טובה יותר לעם ישראל מממשלות נתניהו – אלה שנאבקו בהקפאת הבנייה של אובמה, יזמו את ועדת המאחזים של השופט אדמונד לוי ז"ל שאישרה את חוקיות ההתיישבות ביו"ש, ואף כמעט הביאו להחלת ריבונות שם. המסר שיצא מאותה מסיבת עיתונאים, שהתקיימה פחות מחודש אחרי הקמת הממשלה, כשרוב מחנה הימין חש שגנבו לו את הבחירות, היה שאם יאשרו לנו עוד יישוב ביו"ש נסלח לממשלה על הכול. מי שלא מבין כמה המסר הזה כאב למאות אלפי שותפים בימין, כנראה לא חי פה בשנים האחרונות.
לסיום אתייחס לנקודה שהיא אולי החשובה ביותר במאמרו של סגל ושחוזרת על עצמה שוב ושוב, כאילו לבנט לא הייתה ברירה כשהקים את הממשלה. ובכן, המציאות הייתה שונה לגמרי. כמי שהיה מעורב בקשר מול כמה גורמים במפלגות ימינה ותקווה חדשה, אני יכול להעיד שהייתה יותר מאפשרות אחת להקמת ממשלת ימין, אבל בנט דאג לקבור את כולן. הוא העדיף ממשלה עם רע"ם ועשה הכול בתכנון קר ומדויק מהשנייה הראשונה, כולל הפעלול במבצע שומר החומות, כשהודיע שאופציית הממשלה עם רע"ם ירדה מהפרק, ובמקביל הוסיף למשוך בחוטים להקמתה, והשאר היסטוריה.
