זה יעבור. זה באמת יעבור. הרבה לפני פורים האומיקרון יהיה מאחורינו. עד פסח הוא יישכח כמעט. שר האוצר יוכל לומר: אמרתי לכם. ראש הממשלה יוכל לומר: הובלתי אתכם. שניהם יטענו שישראל נכנסה לגל החמישי ויצאה איתנה. שום דבר חמור לא באמת קרה. לא הייתה הצדקה לנבואותיהם של רואי השחורות ולזעקותיהם של מחרחרי הפאניקה ולקריאות השבר של ראשי האופוזיציה.
אבל גם אם השורה התחתונה תהיה "לא כל כך נורא", חוויית ישראל מול האומיקרון בכל זאת חשובה. היא מקרה מבחן. היא מטאפורה. משל. מה שאנחנו חווים כעת מלמד אותנו לא מעט על איכות ההנהגה הלאומית ועל מצב הגוף הלאומי.
האומיקרון התגלה בישראל ב־26 בנובמבר 2021. התגובה הראשונית של ראש הממשלה נפתלי בנט הייתה מהירה, תקיפה ומוצדקת: סגירת נתב"ג לזרים. הודות למהלך המנהיגותי הנבון הזה ישראל הרוויחה זמן יקר. אבל השאלה היא מה ישראל עשתה בזמן היקר שהרוויחה. והתשובה היא לא כלום. במשך חודש ימים מדינה שלמה צפתה בסערה המתקרבת אל חופיה והתפללה שהיא לא תהיה הוריקן אלא משבי רוח קלים.
המעשה הראשון שנדרש בדצמבר היה להפעיל תו ירוק מהודק ולמנוע התקהלויות. כעת כמובן מאוחר מדי. הסוסים ברחו מן האורווה. אבל הפעלת מגבלות סבירות שאינן משתקות חיים לפני חודש וחצי הייתה יכולה לצמצם מאוד את ממדי התחלואה או לפחות לשטח את העקומה.
המעשה השני הנדרש היה לחסן בחיסון רביעי כמיליון ישראלים מבוגרים. את ההחלטה המאפשרת מתן חיסון רביעי קיבל הצוות לטיפול במגפות כבר ב־21 בדצמבר, אבל ההפצה בפועל של החיסון התחילה רק ב־2 בינואר: כמעט שבועיים יקרים מפז ירדו לטמיון. אבל גם כשמבצע החיסון החדש יצא לדרך – הוא התנהל בעצלתיים ובריפיון. את החיסון הראשון קיבלו 705 אלף ישראלים בתוך כעשרה ימים, אבל את החיסון הרביעי קיבלו רק כ־424 אלף.
המעשה השלישי הנדרש היה לייבא ארצה ציוד לעריכת עשרות מיליוני בדיקות PCR. מכיוון שהיה ברור שהתחלואה תהיה המונית ומכיוון שהייתה החלטה נחושה לא להטיל סגר – הבדיקות הן אמצעי חיוני ביותר בהתמודדות עם המגפה. אבל במקום לרכוש לעצמה כלי נשק יעיל ומקצועי שיאפשר לה להילחם ביעילות באומיקרון, ממשלת ישראל הסתמכה על כלי הנשק הפגום והמפוקפק של האנטיגן, שהוא בבחינת תעתוע מוליך שולל.
המעשה הרביעי הנדרש היה לגבש תוכנית פיצוי כספי שתתמוך בקורבנות הכלכליים של המגפה. כך נעשה בגלים הקודמים וכך נעשה בעולם כולו. אבל ממשלתו של שר האוצר אביגדור ליברמן לא עשתה זאת בעוד מועד. מכיוון שכך לא הייתה לה סמכות מוסרית להטיל מגבלות. המסר שהשלטון ערל הלב של ליברמן העביר לאזרחים היה פשוט: איש לנפשו. אין מדינה, אין חברה, אין ערבות הדדית. יעמוד כל ישראלי לגורלו – לבדו.
המעשה החמישי שהיה עלינו לעשות – בחצי השנה האחרונה – הוא לחזק מאוד את מערכת הבריאות. למען האמת, הממשלה קיבלה החלטות נכונות וראויות בעניין הזה. ב־12 באוגוסט היא הודיעה שבכוונתה לתגבר את בתי החולים במאות רופאות ורופאים וביותר מאלף אחיות ואחים. אבל בפועל מעט מאוד נעשה. על כן אנחנו מגיעים אל רגע האמת של האומיקרון כאשר הרופאים, הרופאות, האחים והאחיות מותשים ומופקרים.
פרט לחמשת המעשים העיקריים הללו שלא נעשו, היו גם אחרים. לא נשקלה האפשרות לסגור את מערכת החינוך, ולו לשבוע או שניים. לא הייתה מדיניות תקיפה של חבישת מסכות בחללים סגורים. ומעל לכול: לא הייתה מדיניות עקבית, שיטתית וברורה. ההוראות לציבור היו לא רציונליות ולא מובנות. לא הייתה הרמוניה בצמרת. לא היה מיקוד בממשלה. לא נוצרה תחושה של התגייסות לאומית משותפת כדי להתמודד עם אתגר מסכן חיים.
נכון: כנראה לא יקרה אסון. הזן המדבק במיוחד כנראה גם חלש יחסית. התסמינים קלים, שיעור החולים קשה נמוך וההחלמה מהירה. ובכל זאת: כשמדינה צועדת בעיניים פקוחות אל מצב שבו רבע או שליש מתושביה עומדים לחלות – היא אמורה לגלות משמעת עצמית גבוהה וריכוז ויכולת פעולה. את כל אלה לא ראינו בששת השבועות האחרונים. לא עשינו את מה שהיה צריך לעשות כדי להתמודד עם הגל החמישי באופן מיטבי. מה שמשל האומיקרון אומר לנו הוא שדבר מה יסודי השתבש במערכות של מדינת ישראל. לקראת מבחני האמת הצפויים לנו, חובה למהר ולתקן.
