נניח לרגע לשאלה אם יש "כאוס". היא נטחנה השבוע עד דק. אבל על התגובות לטענה הזאת שווה להתעכב. תקציר הפרקים הקודמים: באחד משידורי אחר הצהריים העזתי לטעון שאין כאוס. ימי המגפה קשים וחלק מהביקורת על הממשלה מוצדקת, אבל הפאניקה לא. מכאן נפתחו שערי הטוויטר. בין תגובות ענייניות רבות (שתמצית רובן: "אתה רווק שכיר ולא הורה או עצמאי, ולכן לא חווה את עוצמת הקושי") בצבצו גם תגובות שתבעו את עלבונה של האנרכיה.
הם לא התקוממו בשם קשיי ההורים או מצוקת בעלי העסקים, אלא הזדעקו על עצם המחשבה שישראל אינה חווה אסון. זו לא הקורונה שמעניינת אותם או שיפור היומיום הישראלי, אלא הכאוס. תפיסות קומוניסטיות מראשית המאה הקודמת פורחות בשולי הימין הישראלי של 2022: ככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר. בינתיים הם מדליקים במרץ את כל מה שיכול לבעור. בשם הזעם על הקמת הממשלה זורעים בציבור תבהלה מהנגיף. אם אין כאוס, לפחות תהיה תחושת כאוס.
אגב, ההערה המקורית לא עסקה בוויכוח הפוליטי, אלא כוונה בעיקר לחברים באולפן. זו לא הייתה אמירה בשבחה או בגנותה של הממשלה, אבל האפשרות שמישהו יחשוב שלא ממש רע כאן, בטח בהשוואה לימי האומיקרון בשאר המדינות, מטריפה את סוכני האנרכיה.
דל״פ: אין כאוס pic.twitter.com/1pzUte0Gi1
— יאיר שרקי (@yaircherki) January 10, 2022
לרוב אין סיבה להתעכב על טוקבקים. מי שנהנה ממיקרופון פתוח ומטור בעיתון יתמודד עם כמה שורות חריפות. אבל שווה להתבונן במערכת המשוכללת שפועלת כאן, ושנועדה להרתיע ולגבות מחיר מכל מי שחורג מהקו. סוד ידוע במערכת הפוליטית והתקשורתית הוא מערך התגובות ברשת, שחובט בכל מי שמביע עמדות שסוררות מהקו, ומתגמל את מי שמקדמים את המסרים הנכונים. הראשון שסיפר לי עליו הוא בכיר בליכוד שצפוי להיות מהטוענים לכתר, וחווה זאת על בשרו. לטענתו, ריבוי המגיבים הגסים לא נועד לשכנע את העוקבים אלא להרתיע את הכותבים. כשכל מחשבה שנוטה מהקו נתקלת בכמויות רעל, השיח ברשת משנה את פניו.
לא צריך עין מקצועית במיוחד כדי לזהות פעילות מובהקת של בוטים – חשבונות נטולי שם שמגיבים שברי מילים וקללות כדי לייצר מאזן שלילי של לייקים־תגובות – ושל מי שאני מקווה שהם בוטים (קשה לחשוב שאדם אמיתי יאחל "שלא יהיו לך ילדים"). זה אירוע פנים־טוויטרי, כמעט ברנז'אי, אבל ההשפעות שלו על השיח חורגות מחוץ לרשת. אגב, המגיבים הללו שכנעו אותי שאולי טעיתי. אולי אין כאוס, בינתיים, אבל יש מי שעובד קשה כדי לחולל אותו.
וגם כמה שורות לגופו של עניין: מגפה עולמית ששוטפת את כל המדינות במספרים חסרי תקדים ומשבשת את השגרה היא עניין קשה. אין ספק שלהורים ולעצמאים קשה במיוחד. במרדף האנטיגן, בבידודי מערכת החינוך, באובדן הלקוחות. ברור גם שהממשלה הייתה יכולה להיערך טוב יותר, בעיקר מבחינת מלאי הבדיקות, ולחסוך חלק מהקושי. וברור גם שעליה לפצות באופן הוגן את מי שנפגעו כלכלית. השאלה היא מה האלטרנטיבה.
הדימוי התקשורתי לגבי הקורונה וההתמודדות איתה נע בין אפס למאה: או סקנדל או פסטיבל, או אבעבועות שחורות או צינון קל, הכול פתוח או סגר כללי. אבל המציאות מורכבת. המצב קשה אך אינו אסוני, וכך גם הצעדים שיש לנקוט. התסכול מהבידודים במערכת החינוך מובן, אבל האפשרויות האחרות הן החלטה שילדים לא מחוסנים יהיו פטורים מבידוד, יידבקו בלי הגבלה (ויסבלו מההשלכות הלא ידועות בטווח הארוך) וידביקו את משפחותיהם – או לסגור לחלוטין את הלימודים ולעבור למערכת חינוך בזום לחופשת סמסטר, שני מהלכים שירחיבו את הפגיעה בכלכלה, בהורים ובילדים.
הדבר נכון גם באשר לבעלי העסקים המתלוננים על "סגר בפועל". אכן, ניכרת ירידה של 20־30 אחוזים במחזור העסקים. הפקקים נעלמו. בתי הקפה והמסעדות כבר לא מתפקעים מאנשים כבחודש שעבר. אבל הפתרון הוא לא לשלוח את כולם הביתה ולחלק פיצויים מכספי המיסים של הדור הבא, אלא להתפרנס ממה שיש (70 אחוז זה לא מעט) ולפצות בסוף הגל או הרבעון את מי שיוכיח שנפגע.
משאלת הסגר מבטאת רצון לוודאות. שהממשלה תתיר את הספקות. שתיתן הוראות ולא המלצות. אבל מה לעשות: אחרי שנתיים של קורונה, שעשויה להישאר כאן שנתיים נוספות, המדינה החליטה להתייחס לאזרחיה כאנשים בוגרים. זה לא פוטר אותה מחובתה הבסיסית להגן על האוכלוסייה בסיכון, להעמיד חיסון לכל המעוניין, לדאוג למלאי תרופות, לנהל מערך בדיקות יעיל ולפצות את נפגעי הבידודים – וכן, גם להפעיל סגר כדי למנוע קריסת בתי חולים או התפשטות איומה של וריאנט מדבק ואלים במיוחד (שילוב מזעזע של האומיקרון והדלתא, למשל). אבל הגיע הזמן להתרגל: עד שהקורונה תיבלם, הקוקטייל היעיל היחיד הוא עירוב של שיקול דעת ואחריות אישית.
