הדיווחים על מגעים לעסקת טיעון במשפט נתניהו מרוקנים, כך הרושם, את הדם מפרצופיהם של תומכיו המובהקים ושל יריביו המושבעים גם יחד. לא זה התרחיש שרצו לראות אלה וגם אלה ואין פלא שבפרשנויות השונות המוענקות לאותם דיווחים, מנסים שני הצדדים לשמור על הבית – כלומר על עמדות הבסיס המובהקות ביחס למשפט. כמו מתכחשים לכך שהגבינה כבר זזה ממקומה.
קורטוב של עליצות אפיין את תומכי נתניהו, בעיקר מקרב הפרשנים השונים, על רקע אירועי המשפט בחודשים האחרונים. אך התחושה שהייתה שהנה, התיקים מתפוררים וקורסים, כמעט שנעלמה לחלוטין. בראי אותם גורמים וחלקים גדולים מהציבור, המשפט של נתניהו הוא משפט הדחה ומעשה של הפיכה פוליטית באמצעים משפטיים שנעשה באופן חסר תקדים ולמעשה תרם תרומה משמעותית לאבדן השלטון. מכאן ברורה התקווה כי המשפט יסתיים בזיכוי מהדהד אשר יוכיח את תקפות הטענה וייצור אגב כך את התנאים הפוליטיים לכיבוש השלטון מחדש.
תמונה הפוכה מתקיימת אצל תומכי המשפט ואלה העוינים את נתניהו. אלה רואים בו את אויב העם והדמוקרטיה ואת הייצוג של אליטה שנואת נפש שגזלה בשנת 1977 את השלטון מידי ההגמוניה הוותיקה של תנועת העבודה. מי שמאזין לדוברי המחנה הזה מקרב הפרשנים הפוליטיים והמשפטיים יכול להבחין באותה תופעה המאפיינת את פרשני המחנה האחר המאופיינת בעגמומיות מסוימת בואכה חוסר שביעות רצון מההתפתחויות בעניין עסקת הטיעון שלשיטתם מעיבות על תזת מוצקות התיקים נגד נתניהו, ובעיקר על תפיסת הצדק האולטימטיבי שצריך להיעשות עד תומו בהרשאה מהדהדת וכמובן בקלון ובמאסר בפועל.
השאיפה של אלה לזיכוי מוחלט ומהדהד על חשבון גבה של הפרקליטות השנואה ושל אלה לעריפת ראשו של ראש האופוזיציה ואיתו של כלל המחנה הביביסטי דומה וזהה להפליא. מה שברור הוא שמדובר בשני קצוות ומכאן גם הנטייה של שניהם לפרש באופן דומה אבל מהופך את ההתפתחויות: תומכי נתניהו אוחזים בטענה שהיוזמה למהלך באה מצד הפרקליטות הרשלנית שלא הצליחה להוכיח את תזת השוחד ועתה מחפשת דרכים לצאת מהפלונטר, ואילו מתנגדי נתניהו טוענים שהיוזמה הגיעה מצד נתניהו ומשפחתו המבינים שהחבל מתהדק סביב לצוואר ומחפשים דווקא לנוכח מוצקות התיקים דרך מוצא מכובדת מהמשפט.
אולם, הפרדוקס הוא שגישת אנשי הקצוות הנוטה למוחלטות איננה ממש מעידה ובעיקר משקפת את נתניהו שבשונה מאוהדיו ומשונאיו גם יחד איננו איש של קצוות אלא דמות פרגמטיסטית של תווך. מי שבוחן את התנהלותו בעשור האחרון – גם מבית וגם מחוץ – יכול להבין שבמעשיו נתניהו היה רחוק מהדימוי שיצר לעצמו כלפי חוץ כרוויזיוניסט ואידיאולוג נוקשה. ההיפך הוא הנכון. נתניהו היה מנהיג של "דרך האמצע" כמעט בכל עניין ותחום של עשייה באופן שלא היה מבייש את הפרגמטיזם ההיסטורי של מפא"י בטרם נולד הגלגול של דור המנהיגות הנוכחי שלה שקרס לתוך פוליטיקת הקצוות ההזויה.
אבל הרושם הוא שדרך האמצע של נתניהו מאפיינת לא רק את מדיניותו אלא נוכחת גם במהלכיו ברמה האישית ועתה היא באה לידי ביטוי במשפטו. נתניהו הוא איש מפוכח ומבחינה זו יש בו יסודות פרגמטיים שדוחפים אותו ללכת לעסקה שמצד אחד תכתים אותו בהרשעה בעבירות של מרמה והפרת אמונים ומצד שני לא תטיל בו קלון או ענישה בדמות מאסר. תנאי העסקה עדיין אינם מוסכמים וברורים עד הסוף אבל גם בהקשר הזה ייתכן תרחיש שהוא הפוך לפרשנות הקצה שמעניקים תומכיו (לא יעשה עסקה עם קלון) ומתנגדיו (הפרקליטות תתעקש על קלון) ולפיו עניין הקלון ייוותר תחת מעטה של חוסר בהירות שיאפשר לנתניהו לחמוק ממנו ולפרקליטות לתבוע אותו בעתיד.
בהיבט הזה אין ספק שנתניהו מאכזב את תומכיו שקיוו למלחמה עד הסוף ולניהול חסר פשרות של המשפט עד לזיכוי המוחלט ומצד שני הוא מאכזב גם את מתנגדיו שקיוו לנהל את מסע הצלב עד לכיבוש מלא של המבצר בקיסריה ולהרשאה של "הנאשם" בשוחד. אלה יוצאים כאשר חצי תאוותם בידם ואלה יוצאים בסיפוק חלקי באופן ששוב ולא בפעם הראשונה ניכר הפער הבלתי נתפס בין המהות שמגדירה את נתניהו כאיש תווך ובין המהות שמגדירה את אוהדיו ושונאיו כאנשי קצוות.
זהו למעשה לא רק סיפור הטעם החמצמץ שחשים אלה הצופים במשפט ומקווים לראות את הדם (של נתניהו או של אנשי הפרקליטות) נשפך בכיכר העיר אלא הסיפור של הפוליטיקה הישראלית שאחוזה בפער שבין תדמיות והגדרות קצה כמו שמאל וימין לבין המציאות שמתנהלת בערוצים הרבה יותר חמקמקים ופחות מוגדרים. בהקשר של משפט נתניהו המציאות ודאי מתחילה להתנהל בכיוון המתרחק משאיפות הקצה של המחנות השונים ואלה אינן בהכרח חדשות רעות. מה שברור הוא שזו רק ההתחלה שברור שלכך תהיינה השלכות על הזירה הפוליטית, כאלה שמתרחקות אולי משתי תבניות הבסיס (נתניהו חוזר או נתניהו פורש) ופותחות פתח לתרחישים שעד עתה נראו בבחינת המדומים.
