גדי שמני, אבי מזרחי וניצן אלון, שלושה אלופים במיל', שלושתם מפקדי פיקוד המרכז לשעבר, פרסמו השבוע מאמר בעיתון הארץ בגנות המתנחלים. עד כמה "בגנות"? מי שיקרא את המאמר יכול לטעות ולחשוב שהמדינה היהודית מנהלת סכסוך לאומי לא עם הפלסטינים אלא בעיקר עם חלק מבניה ובנותיה המתנחלים. תוכנית הגרעין האיראנית? האנטישמיות והאלימות הפלסטינית? אלו ככל הנראה איומים זניחים לפי האלופים הללו; הן לא מסוכנות לביטחונה של ישראל כמו "המתנחלים הקיצונים".
זו לא עמדה חדשה. בקרב לא מעט חוגי שמאל, המתיישבים כולם מצורעים ומשוקצים. היו פוליטיקאים שכינו אותם "סרטן", הפכו אותם לאויבי המדינה גם כשהיו קורבנותיה בהתנתקות, ומעת לעת, כשמתרחש פיגוע, תיארו אותם כאשמים כי בחרו לגור "שם". ההאשמה הנוכחית בדבר סיכון ביטחון ישראל מגיעה גם היא במהלך קמפיין שנאה נגד המתיישבים, המוצגים כקבוצה אלימה ומסוכנת.
החידוש במאמר של שלושת האלופים הוא זהותם: אלה לא פוליטיקאים ולא ראשי עמותות שמאל, אלא שלושה אלופים שעד לפני שנים אחדות לבשו מדים והשתתפו במערכה על ביטחון ישראל. השלושה כותבים שמעשי היהודים יביאו להתחזקות חמאס; לדרדור הפלסטינים לייאוש עד כדי התארגנות להגנה עצמית – שעלולה לדבריהם להידרדר לאינתיפאדה שלישית; וכן לביטויי הזדהות בקרב אזרחי ישראל הערבים.
לא מיותר להזכיר שהתחזקות חמאס האחרונה היא דווקא תוצאה של הצלחותיו בלחימה מול צה"ל, שזה 15 שנים נכשל למעשה בלחימה מול עזה. מה שמניע את האלימות הפלסטינית אינו ייאוש מהיעדר הסדר עם ישראל אלא השנאה לעצם קיומה, שהם יונקים עם חלב אימם או לכל המאוחר בבית הספר.
זה זמן רב שצה"ל אינו מייצר מענה הולם לאלימות ולהסתה ולתוצאותיהן. פעם זה "סבב" של לחימה הססנית וחסרת תוחלת, פעם זו "הכלה" של האלימות, פעם זו "הסדרה" הדדית מול הטרור, פעם זו הלוואה לרשות פושטת הרגל ופעם זו הסכמה שבשתיקה לתביעה נגד מפקדי צה"ל בבית הדין הבינלאומי, כולל נגד כותבי המאמר עצמם. לצד הבעת התנגדות לפעולות הקיצונים, ובהתאם לערכי צה"ל המהוללים ובראשם הדוגמה האישית, היה אפשר לצפות משלושת האלופים לכתוב משהו על חלקם, או כישלונם, ביצירת המצב הביטחוני הנזיל והמסוכן שנקלענו אליו.
מי שבוחרים להציג את המתיישבים כאויבי מדינת ישראל ואת הפלסטינים כנאנקים תחת עול הכיבוש הבלתי מוסרי, אינם יודעים באמת מי הם אויבי ישראל ולכן אינם יודעים במי עליהם להילחם. במאמרם הם מבקשים להציג את הטרור הפלסטיני כאיום, אך מציינים שמי שפוגעים בהרתעה של צה"ל הם המתנחלים, וחלילה לא אלופים שהשתחררו מצה"ל וכותבים עכשיו מאמר שכולו רפיסות מלווה בסיסמאות על מוסר וערכים. העובדה שגם בזמן שירותם הצבאי הם אחזו בדעות הללו יכולה להסביר מדוע צה"ל שכח להילחם, ואיבד את הרוח הלחימה והחתירה לניצחון. עם כאלו מפקדים, מי רוצה לנצח?
לא מזמן כתב העיתונאי בן כספית שהביביזם גרם לכרסום אמון הציבור בצבא. זו שטות גמורה של מי שהאובססיה לשלילת נתניהו הטריפה את דעתו. הכרסום באמון בצה"ל נובע גם מכך שקצינים לשעבר מפרסמים מאמרים הגורמים לציבור להאמין שהם פשוט לא יודעים מה נדרש מהם כמפקדים, ומיהם אויבינו האמיתיים. יש מי שיטענו שהם אנשי מקצוע, ולכן יודעים להבדיל בין דעותיהם הפוליטיות האישיות ובין מלאכתם הצבאית והפיקודית. ובכן, הטענה הזו מגיעה מאותו בית גידול רעיוני שמאמין ששופטים אינם עשויים בשר ודם, ואין להם אמונות המשפיעות על פסקי הדין שלהם.
ניצן אלון, גדי שמני ואבי מזרחי אינם רק מפקדים לשעבר בצה"ל. כבעת שירותם גם היום, הם פעילים פוליטיים, קצינים אקטיביסטים בדיוק כמו השופטים האקטיביסטים. לכן הם כותבים מאמרים חסרי אחריות המכרסמים בכושר ההרתעה של ישראל ומעלילים על ציבור רחב. צריך להודות להם על שנות שירותם ולומר להם שהם אולי יודעים לירות, אבל הם כבר שכחו לאיזה כיוון.
