כמו בימי מבצע שומר החומות לפני שמונה חודשים, גם ההתלקחות הביטחונית החמורה בימים אלה היא בתוך גבולות הקו הירוק. אז הבעירו את האש תושבים ערבים בערים המעורבות, במיוחד לוד ועכו, והשבוע היו אלה הבדואים בנגב. בשני המקרים נראתה אלימות ששום מדינה שפויה לא צריכה להשלים איתה. במבט לעתיד יש כבר המדברים על מלחמת עצמאות שנייה. ואם מלחמת העצמאות חוזרת, חוזרת מטבעה גם האזהרה לערביי ישראל מפני "נכבה" שנייה.
מה שמסבך במיוחד את המצב הוא שלציבור הערבי בישראל יש בו־זמנית שני סוגי טענות: טענות אזרחיות לגיטימיות, וטענות לאומיות שהרוב היהודי לא יכול בשום אופן לקבל. בטענות הלגיטימיות אפשר למנות את העובדה שאכן, הציבור הערבי בישראל קופח במובנים רבים במשך 74 שנים. נכסיו נלקחו ממנו בחוק נכסי נפקדים, גם כאשר הנפקדים שהו במקום אחר בתוך מדינת ישראל. אף שהיקפו הוכפל פי 12 במהלך שנות המדינה, לא נבנה לו שום יישוב חדש, אפילו לא כפר קטן, וגם רישיונות הבנייה בתוך היישובים הקיימים ניתנו בקמצנות. הדבר גרר הרבה בנייה בלתי חוקית, וכמובן דרמות סביב הריסות בתים.
אבל לציבור הזה יש לא רק טענות אזרחיות, אלא גם עימות לאומי עם הרוב היהודי. המקרה הייחודי של ישראל, שחמישית מאזרחיה הם בני אותו עם שהציונות מנהלת איתו עימות קיומי מאז ראשיתה, מקשה על מקבלי ההחלטות להיענות גם לבקשות אזרחיות לגיטימיות, מחשש שיסייעו למאבק הלאומי הפלסטיני. מנגד ברור שגם בצד הערבי יש רבים שהדרישות האזרחיות המוצדקות אכן משמשות עבורם כסות לעימות הלאומי הכולל.
על אף הקושי, אין מנוס מהמאמץ לקיים בכל זאת מדיניות כפולה: לדון בתביעות הענייניות של האזרחים הערבים, ובכלל זה הבדואים בנגב, באופן הגון ומתחשב, ובמקביל לרסק כל ניסיון לערער על עצם ריבונותה של המדינה. השניוּת הזו מתבקשת קודם כול מהחוכמה האנושית הפשוטה של הצורך בהפעלת גזרים לצד מקלות: גזרים לבדם יגרמו לצד שמנגד לחשוב שאין לו מה להפסיד; מקלות לבדם יגרמו לו לחשוב שאין לו מה להרוויח. השניוּת מתבקשת גם מעצם הגדרתה הדואלית של המדינה, כמדינה יהודית ודמוקרטית, כלומר שבצד היותה מדינת הלאום של העם היהודי היא מקיימת גם שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה. מהבחינה הזו, הדימוי של "חזרה ל־48'" יוצר תחושה של משחק סכום אפס, שרק הפן של העימות רלוונטי בו, והוא עצמו עלול להחריף את העימות.
אבל כדי שיהיה ברור שמתן התשובות הענייניות אינו בגדר פרס לאלימות, צריכים להתקיים שני כללי התנהלות ברורים. ראשית, הממשלה צריכה להציע פתרונות לבעיות האמיתיות של התושבים, אבל להבהיר שיישומם יבוא רק לאחר מיגור האלימות. ואכן, לאחר הפסקת האלימות יש ליישם במהירות את הפתרונות המוסכמים, לבל תהיה שוב תחושה ש"בלי אלימות זה לא הולך".
כלל התנהלות שני הוא הצורך של הממשלה, גם הממשלה המסובכת הנוכחית, לדבר בקול אחד אל הגורמים שמנגד. סגן השר יאיר גולן, שאזרחותו מביישת באופן קבוע את מדיו לשעבר, דיבר השבוע לפני אזרחים בדואים וניסה לשרטט בפניהם את המסלול שבו הוא ומפלגתו יתמרנו את הממשלה להסכים לדרישותיהם. בכל ממשלה מתוקנת, כזו שאיננה תלויה בכל ח"כ בודד, המופע המביש הזה היה צריך להסתיים בפיטוריו. גם אמירות תמימות כביכול, שבמדינה דמוקרטית לא נורא שהנגב יישלט בידי אזרחים שווי זכויות מן המגזר הבדואי, צריכות להישלח בחזרה לגן הילדים שהן הגיחו ממנו. במציאות מורכבת של אזרחים שהם חלק מעם שמקיים איתנו עימות לאומי, אמירות מסוג זה צריכות להישלל על הסף.
תגובות קיצוניות מצידנו לאתגר שמציבים ערביי ישראל יחזקו את הקיצונים בקרבם. אבל גם הצד הערבי צריך לדעת שהלגיטימציה שהוא מעניק לקיצונים שלו עלולה לחזק את הקיצונים שלנו, ובסופו של תהליך – לצד הערבי יש הרבה יותר מה להפסיד. לוח השנה המורה על 2022 צריך להזכיר גם שהרוב היהודי חזק היום הרבה יותר מכפי שהיה ב־1948.
