בעיצומו של הדיון בקבינט הקורונה ביום שלישי התחילו לזרום ללשכת ראש הממשלה הדיווחים על המהומות בדרום. בנט המשיך לעקוב אחר הדיון בקבינט במקביל לעדכונים, ופתאום נחתה אצלו ההודעה של שר החוץ לפיד ש"אפשר לעצור את הנטיעות להיערכות מחדש". בנט הופתע. ההודעה לא הייתה על דעתו ולא בתיאום איתו. סקירת המומחים על המאבק בנגיף נמשכה בזום, בזמן שבחוץ התגלגל המשבר. יועז הנדל הגיב בציוץ "אסור שתהיה סלחנות". רע"ם תדרכה בזעם. נתניהו תקף. המכנה המשותף לכל המעורבים בהסלמה היה שאינם חברים בקבינט הקורונה (או במקרה של לפיד, נצורים בבידוד ביתי). כשהסתיימה ישיבת הקבינט, סמוך לחצות, נדרש בנט לקבל החלטה על המשך העבודות, כשרע"ם מבהירה שתחרים את המליאה. הוא הודיע שממשיכים כרגיל. מסר לפורעים בדרום, אבל גם ללפיד. בימינה משוכנעים שיו"ר יש עתיד לא מבין את המחיר שהם משלמים. הוא טוען שדווקא הגישה המתנצלת מזמינה עליהם לחץ נוסף, תמונת ראי של קשיי רע"ם מול המשותפת.
כדי להבין עד כמה סוגיית הנגב מסכנת את הקואליציה צריך להיזכר בליל הבחירות. מדגמי הטלוויזיה השאירו את רע"ם מתחת לאחוז החסימה, אבל מנסור עבאס היה רגוע. אנשיו הציגו טבלת אקסל מפורטת ובתחתיתה מספר הקסם – כ־160 אלף קולות, שהם ארבעה מנדטים. הטבלה התבססה על הדיווחים שהעבירו נציגי המפלגה מהקלפיות, בעיקר בנגב. עם שחר התברר שברע"ם ידעו מה שהם אומרים. הסוקרים העדיפו לדגום את המגזר הערבי בקלפיות בצפון, מטעמי נוחות, ולא טרחו לשלוח קלפיות מדגם גם לפזורה הבדואית המרוחקת, שהתגלתה כבסיס תמיכה איתן של רע"ם.
זה ההסבר לטקסטים החריפים, הנואשים כמעט, שהשמיע השבוע מנסור עבאס ("יורים בחזה שלי"). בתחילת הקדנציה, במקום החזה שלו, היו אלו כתפיו הרחבות של סעיד אל־חרומי. אבל חבר הכנסת שריכז את הכוח הפוליטי של הבדואים בדרום מת במפתיע, והחליש את אחיזתה של רע"ם באחד ממעוזיה החשובים. במקום להתנהל דרך איש קשר אחד, שיודע לנהל את המשברים, עבאס נדרש עכשיו לרצות כל שבט בנפרד. המשותפת מזהה את החולשה הזאת ורוכבת עליה היטב. עבאס מבהיר שלא יוכל להיכנע שם.
ויהי בוקר. בשש בבוקר יום רביעי חודשו הנטיעות. תג המחיר הפוליטי היה תבוסה בכמה הצבעות במליאה, וגם חידוש הפרעות בשטח. מכאן מתחילה מחלוקת גרסאות: שר השיכון אלקין, שהנטיעות נמצאות בתחום אחריותו, טוען שהעבודות באתר תוכננו מלכתחילה לשלושה ימים ונועדו להסתיים באותו יום. השר מאיר כהן, שמנהלת הבדואים באחריותו, דיווח על "פשרה" ומשא ומתן מואץ. האמת כנראה באמצע. גל העבודות הנוכחי תוכנן להסתיים, אבל הפשרה היא על דחיית השלב הבא ועל הצבת מערכת ההשקיה. בינתיים בנט שותק. נוח לו לאפשר לרע"ם תחושת הישג, גם אם מדומה. וזו טעות: עוד דונם של נטיעות חשוב, אבל התודעה חשובה לא פחות. בסיס המעשה הציוני לא יכול להיות נושא למשא ומתן, וגם לא לשמש סולם, אפילו פיקטיבי, שרע"ם תוכל לרדת בו מהעץ שזה עתה ניטע.
נניח לרגע לשאלה אם יש "כאוס". היא נטחנה השבוע עד דק. אבל על התגובות לטענה הזאת שווה להתעכב. תקציר הפרקים הקודמים: באחד משידורי אחר הצהריים העזתי לטעון שאין כאוס. ימי המגפה קשים וחלק מהביקורת על הממשלה מוצדקת, אבל הפאניקה לא. מכאן נפתחו שערי הטוויטר. בין תגובות ענייניות רבות (שתמצית רובן: "אתה רווק שכיר ולא הורה או עצמאי, ולכן לא חווה את עוצמת הקושי") בצבצו גם תגובות שתבעו את עלבונה של האנרכיה.
הם לא התקוממו בשם קשיי ההורים או מצוקת בעלי העסקים, אלא הזדעקו על עצם המחשבה שישראל אינה חווה אסון. זו לא הקורונה שמעניינת אותם או שיפור היומיום הישראלי, אלא הכאוס. תפיסות קומוניסטיות מראשית המאה הקודמת פורחות בשולי הימין הישראלי של 2022: ככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר. בינתיים הם מדליקים במרץ את כל מה שיכול לבעור. בשם הזעם על הקמת הממשלה זורעים בציבור תבהלה מהנגיף. אם אין כאוס, לפחות תהיה תחושת כאוס.
אגב, ההערה המקורית לא עסקה בוויכוח הפוליטי, אלא כוונה בעיקר לחברים באולפן. זו לא הייתה אמירה בשבחה או בגנותה של הממשלה, אבל האפשרות שמישהו יחשוב שלא ממש רע כאן, בטח בהשוואה לימי האומיקרון בשאר המדינות, מטריפה את סוכני האנרכיה.
לרוב אין סיבה להתעכב על טוקבקים. מי שנהנה ממיקרופון פתוח ומטור בעיתון יתמודד עם כמה שורות חריפות. אבל שווה להתבונן במערכת המשוכללת שפועלת כאן, ושנועדה להרתיע ולגבות מחיר מכל מי שחורג מהקו. סוד ידוע במערכת הפוליטית והתקשורתית הוא מערך התגובות ברשת, שחובט בכל מי שמביע עמדות שסוררות מהקו, ומתגמל את מי שמקדמים את המסרים הנכונים. הראשון שסיפר לי עליו הוא בכיר בליכוד שצפוי להיות מהטוענים לכתר, וחווה זאת על בשרו. לטענתו, ריבוי המגיבים הגסים לא נועד לשכנע את העוקבים אלא להרתיע את הכותבים. כשכל מחשבה שנוטה מהקו נתקלת בכמויות רעל, השיח ברשת משנה את פניו.
לא צריך עין מקצועית במיוחד כדי לזהות פעילות מובהקת של בוטים – חשבונות נטולי שם שמגיבים שברי מילים וקללות כדי לייצר מאזן שלילי של לייקים־תגובות – ושל מי שאני מקווה שהם בוטים (קשה לחשוב שאדם אמיתי יאחל "שלא יהיו לך ילדים"). זה אירוע פנים־טוויטרי, כמעט ברנז'אי, אבל ההשפעות שלו על השיח חורגות מחוץ לרשת. אגב, המגיבים הללו שכנעו אותי שאולי טעיתי. אולי אין כאוס, בינתיים, אבל יש מי שעובד קשה כדי לחולל אותו.
וגם כמה שורות לגופו של עניין: מגפה עולמית ששוטפת את כל המדינות במספרים חסרי תקדים ומשבשת את השגרה היא עניין קשה. אין ספק שלהורים ולעצמאים קשה במיוחד. במרדף האנטיגן, בבידודי מערכת החינוך, באובדן הלקוחות. ברור גם שהממשלה הייתה יכולה להיערך טוב יותר, בעיקר מבחינת מלאי הבדיקות, ולחסוך חלק מהקושי. וברור גם שעליה לפצות באופן הוגן את מי שנפגעו כלכלית. השאלה היא מה האלטרנטיבה.
הדימוי התקשורתי לגבי הקורונה וההתמודדות איתה נע בין אפס למאה: או סקנדל או פסטיבל, או אבעבועות שחורות או צינון קל, הכול פתוח או סגר כללי. אבל המציאות מורכבת. המצב קשה אך אינו אסוני, וכך גם הצעדים שיש לנקוט. התסכול מהבידודים במערכת החינוך מובן, אבל האפשרויות האחרות הן החלטה שילדים לא מחוסנים יהיו פטורים מבידוד, יידבקו בלי הגבלה (ויסבלו מההשלכות הלא ידועות בטווח הארוך) וידביקו את משפחותיהם – או לסגור לחלוטין את הלימודים ולעבור למערכת חינוך בזום לחופשת סמסטר, שני מהלכים שירחיבו את הפגיעה בכלכלה, בהורים ובילדים.
הדבר נכון גם באשר לבעלי העסקים המתלוננים על "סגר בפועל". אכן, ניכרת ירידה של 20־30 אחוזים במחזור העסקים. הפקקים נעלמו. בתי הקפה והמסעדות כבר לא מתפקעים מאנשים כבחודש שעבר. אבל הפתרון הוא לא לשלוח את כולם הביתה ולחלק פיצויים מכספי המיסים של הדור הבא, אלא להתפרנס ממה שיש (70 אחוז זה לא מעט) ולפצות בסוף הגל או הרבעון את מי שיוכיח שנפגע.
משאלת הסגר מבטאת רצון לוודאות. שהממשלה תתיר את הספקות. שתיתן הוראות ולא המלצות. אבל מה לעשות: אחרי שנתיים של קורונה, שעשויה להישאר כאן שנתיים נוספות, המדינה החליטה להתייחס לאזרחיה כאנשים בוגרים. זה לא פוטר אותה מחובתה הבסיסית להגן על האוכלוסייה בסיכון, להעמיד חיסון לכל המעוניין, לדאוג למלאי תרופות, לנהל מערך בדיקות יעיל ולפצות את נפגעי הבידודים – וכן, גם להפעיל סגר כדי למנוע קריסת בתי חולים או התפשטות איומה של וריאנט מדבק ואלים במיוחד (שילוב מזעזע של האומיקרון והדלתא, למשל). אבל הגיע הזמן להתרגל: עד שהקורונה תיבלם, הקוקטייל היעיל היחיד הוא עירוב של שיקול דעת ואחריות אישית.
