כבר בטריילר של "שעת אפס" הבנתי שאת מעט זמן הצפייה שיש לי בלילות (בתום הבידודים של היום ולפני האסמסים של מחר בבוקר שמודיעים על בידודים חדשים), אין לי כוח להשקיע ב"מלחמות היהודים". בימין ובשמאל מתכתשים הפעם בדמות מורה בכיתה י"ב ותלמידיו. אין לי עוד כוח לראות על המסך את התפיסות החד צדדיות, את הסיפור החוזר על עצמו שהמוסר נמצא בשמאל. בעוד שהצד הימני בדיון מיוצג על ידי תלמידי תיכון מתלהמים, ערסים חוצפנים או אח שכול ש"מותר" לו כי הוא שבור שמדבר מכאב אישי ולא מדעת.
היוצרים עשו לעצמם עבודה קלה, כי לצעוק "מוות לערבים" זה צד כל כך קיצוני וילדותי שקל לפסול אותו. אך האם היו מעיזים להביא לסיפור דמות בוגרת ואינטליגנטית שתציג את הצד הימני מזווית אחרת? הרי, רוב הימנים שאני מכירה מתמודדים עם עמדות הרבה יותר מורכבות. אולי זה ישתנה בהמשך הסדרה, כרגע אין לי יכולת הכלה לראות פרק ועוד פרק עד שאולי זה ישתנה.
בינתיים במציאות טרור האבנים בכבישים שוב מרים ראשו, סלעים נזרקים בלילות ובימים. לאחרונה, כדי להגיע ליישוב הסמוך אני עושה סיבוב שלם של ארבעים דקות רק לא לעבור בכפר הקרוב. אומנם לפני שנתיים כשפוצצו אותי באבנים בכפר תפקדתי סביר, המשכתי לנסוע עם שמשות מנופצות ואלפי רסיסי זכוכית שנתקעו בפיצה החמה שישבה על המושב לידי. אך אני לא מתחייבת שאדע לתפקד כמו שצריך אם יזרקו עליי אבנים שוב. אולי הפעם אני אאבד את העשתונות ואנהג ישר אל הוואדי? אולי אני אפצע ואתמלא בדם שיטפטף לי לעיניים ולא אצליח להגיע לש"ג של היישוב, כמו שהגיבורים בסיפורים עושים.
אז יוצרים תל אביבים חמודים, לחיות באזור שמתמודד יום יום עם שאלת המרחב המשותף זה אתגר גדול. זו הסוגיה שצריכה להעסיק את המסך ולא שאלת הקצה – כן מוות לערבים או לא מוות לערבים. אבל בשל הפחד משאלת הקצה הדי לא ריאלית הזו, מבזבזים את הזמן ולא מתייחסים לשאלות האמצע שהן הרבה יותר חשובות.
האתגר לא נגמר כאן, כשראיתי בחדשות את הסלע שהעיפו בשבוע שעבר על בחורה צעירה שנסעה בכביש הבנתי שצריך להתמודד פה עם אתגר גדול יותר והוא- תגובות הגולשים ברשת. תגובות כמו, "למה את גרה שם?", או "בעייתך" – הן רק דוגמית מהתופעה.
נכון, יש מי שבחר לגור באזור עימות. אבל יחד עם זה, צריך לשים לב שמדינת ישראל גם בחרה לאפשר מגורים באזורים הללו. יש כאן תשתיות, שמירה ומיסים אך בכל זאת המדינה לא מגבה את המתיישבים אלא ההפך הגמור, כאילו זו בחירה פרטית של כמה תימהוניים (מי שלא מכיר את כמויות הבטון והמלט שנשפכות כאן יכול בטעות לחשוב שמדובר בגבעות קטנות עם גמלים סטייל אברהם אבינו. תאמינו לי, הלוואי קצת יותר פסטורלי).
ועוד דבר, איך זה שבכל התחומים "האשמת הקורבן" היא פשע גדול אבל פה התגובות המאשימות הן לגיטימיות? הרי היום אסור להגיד לבחורה "בחרת ללכת שיכורה ובלבוש מינימלי עם חבורת גברים צעירים לחדר במלון, שאי בתוצאות", אבל "בחרת לגור בהתנחלות הפקרת את עצמך, זבשך" – זה מותר.
וכל זה למה? כי המשחק של מי הקורבן ומי התוקף לא ברור ומוחלט. בעיני רבים וטובים בארץ "הקמים עלינו לכלותינו" לא נתפסים כתוקף אלא כקורבן של הכיבוש. אבל עם הוויכוח הזה סיימתי אי שם באמצע שנות האלפיים כשהבנתי שיש גבול לכמה אפשר לשכנע אנשים שחושבים אחרת. זה בסדר בעיני שנחיה עם דעות הפוכות במדינה ולא נסכים עליהן עד עולם, אך לצפות בזמני החופשי בסדרה שמנציחה את זה, ששוב שמה אותי בעמדה מוסרית דפוקה בה אין לי אף משבצת בלוח השידורים להגיד בה אחרת – זה לא. אז תודה "שעת אפס", הלכתי לצפות בסדרות אמריקניות מפגרות. עדיף, אני צריכה כוח לנסיעות מחר בבוקר.
