הפרדיגמה של הקורונה הולכת ומשתנה. מה שאנחנו חווים כרגע כתופעות של כאוס, בלבול, בלגאן, אי-בהירות, הנחיות סותרות, נזילות בהוראות, אובדן שליטה – כולן סימפטומים. כן, תופעות לוואי אבל הפעם לא של הווירוס עצמו אלא של השתנות תפיסתנו לגביו. כך נראה ומתרחש תהליך של שינוי תפיסה/פרדיגמה, כאשר הנחות היסוד הקודמות שליוו אותנו ביחס לנגיף מתחילות להתערער ובמקומן נוצרות הנחות יסוד חלופיות.
הפרדיגמה הוותיקה שהתעצבה מאז תחילת המגיפה לפני כשנתיים נטתה (ובצדק) לראות את הקורונה במונחים של מחלה מידבקת וקשה. הנתונים על מספר הנדבקים בעולם ובעיקר על היקף התמותה אישרו את הנחת היסוד הזו שממנה נגזרו כל אותן פרקטיקות אליהן ניסינו להתרגל. החל מבידודים, דרך בדיקות מוסדיות שנועדו לנטר את היקפי התחלואה ועד סגרים ושיבוש שגרות החיים.
כעת, הפרדיגמה הבסיסית והמוכרת לפיה קורונה שווה מחלה נגיפית קשה הולכת ומתמוססת. במקומה צומחת פרדיגמה חדשה התופסת את הקורונה במונחים של מחלה נגיפית הדומה במאפייניה למחלות ויראליות אחרות מהן סובלים בני אדם. השינוי הזה איננו רק שינוי תפיסתי מדומיין, אלא שינוי שחופף לסימנים מעידים שהולכים ומצטברים על הטרנספורמציה שחלה בנגיף הקורונה שעיקרם תהליך היחלשות הקטלניות של הווירוס, חרף העלייה המטורפת בהיקפי ההדבקה שגורם הזן החדש.
מה שברור מהמידע שמצטבר בעולם הוא שהקורונה נוסח 2022 גורמת להרבה פחות תמותה ואשפוזים והמציאות הזו מהדהדת, למשל, את הגיניאולוגיה של מגיפות אחרות בהיסטוריה כמו השפעת הספרדית מתחילת המאה העשרים שלאחר שני גלים קטלניים ביותר החלה (בגל השלישי) לדעוך לאחר שנחלשה קטלניות הווירוס. קשה אמנם לקבוע בוודאות שאנחנו לקראת סיום כולל של משבר הקורונה, אבל המציאות ללא ספק מתעלת אותנו לדפוס שונה של מגיפה שגם דוחף אותנו להתפרק מאותן פרקטיקות שפיתחנו כדי להתמודד עם השלבים הקודמים של המגיפה.
תהליך השינוי הזה מלווה בהרבה מאד חוסר בהירות, וככל תהליך של שינוי שחלקו לא מונע מכוח תכנון מקדים שבו אנחנו שולטים על המציאות, הוא כרוך בתופעות של כאוס ובניסיון לתמרן בתווך המורכב שבין הצורך בהשתנות לבין ניהול סיכונים סביר. החדשות הרעות בעניין הזה הן שעדיין יש חוסר תאימות בין האינטואיציה לבין הקוגניציה. במילים אחרות, חלק מהמהלכים שנוקטות הממשלות בעת הנוכחית מודרכות יותר מערכת של אילוצים (למשל מספר הנדבקים שאינו מאפשר בדיקות מוסדיות בהיקפים גדולים) ופחות מהבנה צלולה לגבי מהות השינוי המערכתי המתרחש בעת הנוכחית ומחייב לגבש פרדיגמת התמודדות חדשה עם הקורונה.
ברם, החדשות הטובות הן שאולי אנחנו נמצאים, גם מבלי שנבין זאת עד הסוף, בישורת האחרונה של הפרדיגמה הקודמת שכפתה עלינו כפרטים וכקולקטיבים שינוי דרמטי באורחות החיים, ובתחילתה של מציאות אחרת שבה המערכת האנושית הכלל עולמית תתחיל לחזור אט אט לנקודת שיווי המשקל הקודמת שלה, או לפחות לנקודת שיווי משקל חדשה שבה הייאוש יהיה הרבה יותר נוח. כנראה שזו ההמחשה האולטימטיבית לאמירה הידועה כי בנקודה החשוכה ביותר של היום מתחיל לבקוע האור.
