הטור הזה אמור לעסוק בתופעות חברתיות ותרבותיות, ובכך לבדל את עצמו מהפוליטיקה, שגוזלת גם כך נתח גדול מדי מתשומת הלב הציבורית. אבל מה לעשות, ולפעמים החברתי והפוליטי מתערבבים, עד כדי חוסר יכולת להבדיל ביניהם. כזו למשל היא התופעה הפוליטית המרכזית של החודשים האחרונים, מאז קמה ממשלת בנט-לפיד: לראשונה בתולדות המדינה, מטפחת האופוזיציה, ובעיקר מפלגת האופוזיציה הראשית (הליכוד), לא רק מדיניות של התנגדות לממשלה, אלא מדיניות של פגיעה בסדרי השלטון ואורחות החיים של המדינה עצמה.
הביטוי הבולט ביותר של הגישה הזו היא במדיניות החקיקה. מתוך רצון לנצל את העובדה שהקואליציה היא שברירית מאוד, ומונה 61 ח"כים בלבד, מניפה האופוזיציה דגל של התנגדות גם לעניינים שהם בנפשה של המדינה. כך למשל בהתנגדותה להארכת התיקון לחוק האזרחות, זה שמונע מהמוני פלסטינים להתאזרח בישראל ולשנות את המאזן הדמוגרפי, אם רק יינשאו לבני זוג ישראלים. בגלל התנגדות מפלגות האופוזיציה, שלמעט הרשימה המשותפת, הן כולן מפלגות ימין, כלומר אמורות לתמוך בוודאות בחוק ואף תמכו בו בעבר, נפל החוק.
השבוע זה קרה שוב עם חוק הגיוס. הקואליציה צריכה להיענות סופסוף לתביעת בג"ץ להסדיר בחוק את מדיניות הגיוס לצה"ל, כך שתכלול לפחות מראית עין של שוויון בין החרדים ושאר קבוצות האוכלוסייה היהודיות. בהינתן ששום מדיניות גיוס לא תביא את המוני החרדים להתגייס, החליטה הממשלה על מתווה גיוס מתחשב מאוד באוכלוסייה החרדית (וגם בכלכלה הישראלית, שסובלת קשות מהעובדה שהגברים החרדים לא משתתפים בשוק העבודה ברמת שיעורם באוכלוסייה); מתווה שפוטר אותם מחובת הגיוס כבר מגיל 21 (בהמשך יועלה הרף, בשתי פעימות, לגיל 23), ויאפשר לכל צעיר חרדי לצאת לשוק העבודה החל מגיל זה, בלי שחרב הגיוס תאיים עליו.
היינו חושבים שמתווה כזה, שפוליטיקאים חרדים תבעו כמותו מזה שנים, יקפיץ משמחה לפחות את המפלגות החרדיות, ואיתן גם את שאר שותפיהם הפוליטיים בימין. מסתבר שלא. כלל מפלגות הימין, כולל החרדים, חברו שוב לרשימה המשותפת, ובמקרה זה גם לח"כית ערביה מסיעת מרצ השותפה בקואליציה, כדי להפיל את החוק. רוצה לומר: החשבון הפוליטי הצר, של פגיעה בממשלה, חשוב לפוליטיקאים חרדים לא רק יותר מהאינטרסים של המדינה, אלא גם יותר מהאינטרסים המיידיים של הבוחרים שלהם.
אבל בכך לא די. הליכוד המריד את שותפיו מימין להחרים גם את פעילות ועדות הכנסת. בשל כך, חלק מהוועדות, כמו ועדת האתיקה, עוד לא זכו אפילו לקום ולהתכנס ולו פעם אחת מאז הקמת הממשלה. היו בעבר מקרים של החרמת הצבעות מסוימות, כאשר האופוזיציה חשבה שנעשה לה עוול כלשהו, אבל פעילות מתמשכת של החרמה גורפת לאורך חצי שנה לא קרתה מעולם. פוליטיקאים חרדים כבר התבטאו נגדה, אבל גם הם אינם מעזים להמרות את פי נתניהו, החפץ בהחרמה כדי ליצור אווירת דה-לגיטימציה לממשלה.
כעת, עם התגברות הוויכוח על הסדר הטיעון לבנימין נתניהו, מאיימת האופוזיציה גם להבעיר את הרחוב הישראלי. כך לפחות נשמעה השבוע חברת הכנסת גלית דיסטל-אטאבריאן: "אנחנו מטר מלהבעיר את האדמה הזאת", היא אמרה. וזה משתלב יפה עם דבריה של רעיית יו"ר האופוזיציה, שרה נתניהו, כבר לפני כמה שנים, כאשר הזהירה שאם נתניהו לא יהיה ראש ממשלה, מצידה "שתישרף המדינה".
זה בדיוק המקום שבו הפוליטי משיק לחברתי, ואף משפיע עליו. אנחנו חווים תופעה חברתית משונה: מצד אחד, עמדות הציבור בשנים האחרונות, ברוב הסוגיות המרכזיות של חיינו, הלכו והתמרכזו, ושני הצדדים הקוטביים לשעבר התקרבו. עמדותיו המדיניות של בנימין נתניהו כמנהיג הליכוד והימין כבר לא מאוד שונות מאלו של בני גנץ ויאיר לפיד. גם בתחום הכלכלי יש הסכמה רחבה על הצורך באיזון בין כלכלת שוק למדינת רווחה. הוא הדין גם לגבי האיזון המתבקש בסוגיות דת ומדינה: שמירה על סמלים יהודיים לאומיים ברמה הממלכתית ובמרחב הציבורי, תוך מאמץ שהדבר יפגע באופן מינימלי בחופש הפרט.
והנה, דווקא בתקופה הזו, שהייתה אמורה להיות תקופה של רגיעה בשיח הפוליטי והחברתי, ישראל נמצאת כמדומה באחת השעות הקשות של התסיסה הפנימית שלה. זה נובע מהעובדה שמחנה אחד החליט שבעיניו היה לגיטימי להעמיד לדין שורה ארוכה של אנשי ציבור בכירים – נשיא המדינה, הרב הראשי, ראש ממשלה, שר אוצר, ועוד רבים וטובים – ואף אחד לא חשב שיש בכך התנכלות פוליטית, או פוטש מצד המערכת המשפטית. אבל יש אדם אחד העומד מעל החוק, ואותו לא לגיטימי להעמיד לדין. העמדה שלו לדין היא הוכחה חותכת לפוליטיזציה של מערכת המשפט, ומכאן הלגיטימציה הפנימית להבערת המערכת הפוליטית והחברתית גם יחד.
זה ליקוי מאורות שהוא לא רק פוליטי, אלא גם חברתי. כי המהלך הזה לא יכול היה לבוא לעולם בלי שתהיה לו תמיכה בשדרות רחבות, בכל אופן רחבות מדי, של הציבור. אם הפוליטיקאים לא מתעשתים, ראוי שלפחות הציבור יעשה זאת. מאנשי הימין – אוהבי המדינה, הפטריוטים – מצופה שלא להיכנע להתססה הפוליטית. אין לנו ארץ אחרת, ואם חלילה ניקלע למערבולת של 'הבערת האדמה הזאת', כולנו נצא חבולים, עד כדי סכנת אובדן נוסף, שלישי במספר, של הריבונות היהודית. זה משחק באש, שבו גם הציבור צריך לגלות אחריות, במקום שבו הפוליטיקאים כבר הוכיחו את עליבותם. אדרבה, הציבור הימני הוא שצריך לדרוש ממי שמתיימרים להנהיגו לגלות אחריות: מאבק פוליטי בממשלה בהחלט כן; מאבק באינטרסים הלאומיים, קל-וחומר הבערת הרחוב, בשום אופן לא.
