זה מתחיל תמיד מהודעה שצצה על המסך במפתיע. חברה שלחה לינק לדף הפייסבוק של בית הכנסת "בית ישראל" בטקסס, ששידר את אירוע הטרור בשידור ישיר. הלב התכווץ בבעתה, כשהחוטף נשמע מאיים ומקלל. הרי יכולתי להיות אני שם בבית הכנסת, או קרוביי, או חברותיי, מול קנה הרובה השלוף. באותה מידה שביקר בקולוויל, טקסס, המחבל יכול היה להגיע לבית הכנסת שלנו בבוסטון. בשבילנו, יהדות אמריקה, זה לא ניוז, אלא החיים.
משפחתי ואני עזבנו את עיסוקנו, וישבנו מתוחים מול כל כלי התקשורת האפשריים, מרפרשים אתרים מקומיים בטקסס, עד הרגע שהכול תם בשלום וללא נפגעים. הרגעתי את הילדים, אבל מחשבותיי נותרו בקולוויל, עם הרב צ'רלי ווקר, שנראה כל כך חייכן בתמונות, ועם חברות וחברי הקהילה הקטנה, השקטה והאמיצה הזו: אלה שבפנים, ומי שבבית, ממתינים לחדשות על שלום יקיריהם. ברקע, עדיין לא דהו הזיכרונות מהטבח בבית הכנסת בפיטסבורג שבפנסילבניה, שבו 11 מתפללים, ובהם קשישים ששרדו את השואה, נרצחו על ידי מאמין בעליונות הלבנה. גם אירוע דקירת הרב בשכונה ובקהילה שלי עוד מהדהדים בזיכרוני.
האירוע בטקסס מראה את הקלות הבלתי נסבלת של האשמת היהודים בכל דבר. מאליק פייסל אכרם רצה לשחרר אישה שהורשעה בעבירות טרור, ונראה לו שמכל המקומות, בית כנסת של אנשים תמימים הוא הכתובת. זו עוד הוכחה – אם צריך לתת כזו – שכל אירוע עשוי לשמש תירוץ לפגיעה ביהודים. ליהודי בתפוצות, זה לא משנה אם המפגע הוא נוצרי או מוסלמי ומה חלף בראשו הרדוף, התוצאה זהה: פגיעה בביטחון האישי וחשש לצאת לרחוב מזוהה כיהודי.
כמי שנולדה בישראל וחולקת את חיי בין שתי המדינות, אני מכירה את שני צדי המשוואה. הישראלי המצוי, השקוע בבעיותיו, בטוח שהעסק של האנטישמיות נגמר. המציאות הפוכה: על פי הליגה נגד השמצה, 2019 ו-2020 היו שנות שיא בתקריות אנטישמיות בארצות הברית.
60 אחוז מיהודי אמריקה חוו על בשרם התנהגות או תגובות אנטישמיות, וכל מוסד יהודי רביעי בארצות הברית ספג התקפה. המציאות מראה שוב ושוב שהמחקרים לא טועים. ובכל זאת, לישראלי קשה לדמיין את עצמו כמי שמהסס רגע כבד לפני שהוא מניח את הכיפה בבוקר, או חושב אם זה זמן טוב לקחת את הילדים לחוג התעמלות קרקע במרכז היהודי.
האמת היא ששכחנו מה זה להיות מיעוט. “מששוחררו בחיים, אפשר לחזור ולהתייחס אל אותם יהודים שהיו בבית הכנסת כמזויפים, מתבוללים, שמאלנים בוגדים, פרובוקטורים שאינם ראויים להכרה וסכנה לעם היהודי”, כתב חוקר היהדות תומר פרסיקו בדף שלו. הצצה בטוקבקים של אתרי החדשות בישראל מוכיחה, לצערי, שהוא צדק. עוד כשהמחבל עמד בבית הכנסת עם בני הערובה, חמוש, כמעט חצי מהתגובות באתרים המרכזיים היו בנוסח "רפורמים הם לא יהודים, אין בעיה שיתפוצץ שם." מאיפה הרוע? מהיכן שנאת האחים הזו? הרי הקהילה בארצות הברית, שרובה הגדול אינו אורתודוכסי, חיוניים לכלכלתה, חוסנה ואף הישרדותה של ישראל.
לפני שבישראל מעקמים אף מול התרחקות הקהילה באמריקה מהמדינה, כדאי לקרוא את תגובות הנאצה האלה. אמנם כתבו אותן אנשים פרטיים, אבל לממסד אסור לשתוק ולקבל זאת. בשביל המפגע, הם היו יהודים מספיק וההיסטוריה מלמדת אותנו שעבור שונאינו אנחנו תמיד מספיק יהודים. לא לחינם בית הכנסת בטקסס נקרא "בית ישראל", זה מה שעומד על הפרק.
מדובר בקריאת השכמה. אנחנו עם אחד, בית עם הרבה חדרים – חרדים, רפורמים, מסורתיים וחילוניים – יש מקום לכולם. לרוע אסור שיהיה מקום, השנאה שנחשפה ברגע קשה כל כך, היא דבר שמדינת ישראל ומערכת החינוך שלה חייבות לטפל בו מיד, לפני שיהיה מאוחר.
