האצבע שלי ריחפה מעל המקלדת ועמדה ללחוץ על "פרסם", כשהבזק אדום-ירוק עבר פתאום לאורך המקשים.
צמצמתי את העיניים. לא היה שם שום אדום ושום ירוק, רק אותיות לבנות על כפתורים שחורים. קירבתי שוב את האצבע, והפעם הבטתי בעיון. הייתה תנועה מהירה מימין לשמאל. סגרתי במהירות את שתי הידיים, ומשהו קטן התפתל ביניהן. לרגע התלבטתי אם אני רוצה לראות מה זה, או שעדיף למעוך אותו וזהו, אבל אז –
"מה, אתה דפוק? תשחרר אותי", צעק קול חלש מתוך האחיזה ההדוקה שלי.
פתחתי את הידיים בזהירות. ביניהן ישב גמד, חבוש כובע האדום עם נוצה זעירה, וחליפה ירוקה שכנראה הספיקה להתקמט בשניות שאחזתי בו. כששחררתי אותו הוא התיישב על כף היד שלי ונשא אלי עיניים שחורות קטנות.
"אתה לא נורמלי", הוא רטן, "יכולת לחנוק אותי".
"סליחה", אמרתי במבוכה.
"סולח. אבל פעם אחרונה שאתה עושה את זה", הוא אמר בטון רגוע יותר, הסדיר נשימה, ואז במפתיע קפץ בזריזות וניסה לחמוק. באינסטינקטים שלא ידעתי על קיומם סגרתי את שתי כפות הידיים בתנועת צבת מרהיבה, והרמתי את הגמד לגובה העיניים.
"אתה לא הולך לשום מקום", הודעתי, הפעם בלי להרפות את האחיזה, "לפני שתספר לי מי אתה ומה בדיוק עשית על המקלדת שלי".
הגמד נשא אלי עיניים, והתיישב בהבעה מובסת. "אני גדעון, נעים מאוד. אתה יכול לקרוא לי גם גידי. מה עשיתי פה? בסך הכול את העבודה שלי, כמו בכל יום".
"ומה בדיוק העבודה שלך?" תהיתי. "אני אברהם, דרך אגב".
"אני יודע מי אתה", אמר גדעון בקוצר רוח. "אני קורא את כל מה שאתה כותב. תכתוב קצת יותר על הילדים וקצת פחות פוליטיקה, אני אומר".
"באמת?"
"בטח", אמר גדעון בביטחון. "פוליטיקה זה משעמם, היום בא ומחר הולך. ילדים זה הרבה יותר מצחיק, מעניין, גם פונה לקהל רחב יותר…"
"רשמתי לפני", הבטחתי. "אבל רגע, עדיין לא הסברת לי מה עשית על המחשב שלי".
הוא גלגל עיניים. "הכנסתי שגיאות הקלדה, אלא מה".
"הכנסת… מה?"
"נכון תמיד יש לך שגיאות הקלדה, גם בפוסטים שאתה עובר עליהם שלוש פעמים לפני הפרסום?" אמר הגמד, ורמז לשביעות רצון מקצועית התגנב לטון שלו. "מה אתה חושב, שהן מגיעות לשם לבד? ממש לא, זו עבודה מקצועית. וזה לא קל, אתה יודע, לדחוף שגיאות מספיק סמויות שתצליח לפספס אותן, אבל מספיק בולטות שהקוראים לא יפספסו. לא רוצה להשתחצן, אבל יהיו שאפילו יקראו לזה אמנות. לפעמים אני צריך לחכות ממש לשנייה שלפני הפרסום ואז להכניס אותן פנימה".
"זה אתה מכניס אותן?" שאלתי בפליאה. "כל האותיות החסרות, בלבול בין לשון זכר לנקבה ובין יחיד לרבים…" הגמד הנהן בהבעה מרוצה מאוד מעצמו, ואני המשכתי בכעס הולך וגובר: "החלפות בין הספיק והפסיק, בין ו' ל-ן', הפעם ההיא שכתבתי שחשוב 'להגיע שגיאות הקלדה'…"
"אוי, זה היה מעולה", התמוגג גידי. "צחקנו כל כך".
"אני לא צחקתי", התרגזתי. "זה הוציא אותי אידיוט להחריד. חוץ מזה, מי זה 'צחקנו'?"
"אני ויחיאל. השותף שלי".
"אה, יופי", אמרתי. "עכשיו אתם שותפים. ואין לכם שום דבר יותר טוב לעשות חוץ מלדחוף שגיאות הקלדה לאנשים?"
"היי, זה ממש לא הדבר היחיד שאנחנו עושים", התרעם גדעון. "מי לדעתך מכבה לך את המחשב באמצע עבודה, רגע לפני ששמרת את הקובץ? מי לדעתך מחזיר את כרטיס האשראי שלך בכל פעם לכיס של המכנסיים שלבשת אתמול?"
"אתם?" שאלתי בפליאה.
גדעון חייך בגאווה.
"ואתם גם אלה שתמיד מעלימים לי את הפלאפון, ואז אני מוצא אותו בצד השני של השולחן קבור מתחת קלסר?"
"לא", הכחיש גדעון. "זה כי אתה רחפן".
"ואתם אלה שדחפתם כתם לספל הנקי-בבירור שהבאתי לאמא שלי בשבוע שעבר?"
"לא, ממש לא", עכשיו גדעון כבר נעלב. "פדיחות בענייני משק בית זה חזקי ושמואל. יחיאל ואני מתעסקים בטכנולוגיה. אל תזלזל".
"לא התכוונתי לזלזל", התנצלתי. "אגב, איפה היחיאל הזה בכלל?"
"בכיס שלך, כמובן", אמר גדעון. "מסבך לך את האוזניות".
שלחתי מייד את היד לכיס. לא היה שם שום גמד, אבל האוזניות שנכנסו לכיס כשהן מגולגלות היטב, אכן היו מסובכות כמו ציצית שיצאה ממכונת כביסה.
"אני לא…" הרמתי את עיניי אל הידיים. גם שם לא היה שום גמד, אפילו לא קצה נוצה.
גלגלתי עיניים ושבתי אל המחשב. וידאתי ליתר ביחטון שאין שום גמד על המקקלדת ופרסמתי על "לחץ".
