יוסף אמסילי תרם מאה שקלים. שמואל איפרגן תרם אלף. סיגל אחיטוב תרמה שלושים. אי אפשר היה השבוע להסיר את העיניים מדף הקמפיין למען בנימין נתניהו. השמות ריצדו על המסך במהירות מהפנטת, מפנים מקום לשמות הבאים אחריהם. ולידם הסכום המתעדכן: חצי מיליון שקלים תוך שעה; שניים וחצי מיליון תוך פחות מיממה; כל הדרך ליעד הנכסף של חמישה מיליון שקלים.
זה היה קמפיין חסר כל היגיון. רבבות אנשים, מכל חלקי החברה, פותחים את ארנקם עבור מי שהונו מוערך בעשרות מיליוני שקלים ומדורג מבחינה כלכלית בפסגת האלפיון העליון. לא מעט ביקורת נשמעה על ההיבט הזה; אך בצדק השיבו כנגדה שהכסף הוא לא העניין. הכסף הוא רק ביטוי. ביטוי למחאה כנגד המערכת, ביטוי של תמיכה במנהיג המוערך, ביטוי לעמדה שהמשפט צריך להימשך ויהי מה.
נדמה לי ששווה להתעכב על זה קצת. על כסף ככלי ביטוי. לפני כמה שבועות התקשר אליי אברך מישיבת הר המור, סיפר שהם עושים קמפיין גיוס כספים לישיבה, וביקש שאתרום. תן לי רגע לחשוב, ביקשתי. וחשבתי. חשבתי על הפולמוסים הנוכחיים שבהם לא תמיד אני רואה איתה עין בעין, אבל חשבתי גם על המתיקות המיוחדת של התורה שזכיתי ללמוד בה תקופה קצרה. בסוף תרמתי. אבל אני מנסה עדיין להבין מה קרה שם בדיוק. אני משתדל להקפיד על מצוות מעשר כספים. יש רשימה של גופים ואנשים שאני תורם להם על בסיס חודשי, וגם תרומות לעניים מזדמנים הן דבר שבשגרה. ובין הגופים הללו, ואני מקווה שאתם יושבים, לא נמצאת ישיבת הר המור. למעשה, גם ישיבות שלמדתי בהן תקופות ארוכות יותר לא נמצאות ברשימה. אני מאמין מאוד בתרומה לישיבות, בפרט כאלו שאדם קיבל מהן תורה, אולם צורכי עמך מרובים ומסגרת האשראי קצרה.
התרומה שלי לא הייתה, אם כן, פרי של סדר עדיפויות מושכל. היא הייתה מעשה הפגנתי. רציתי להביע דרכו את הזיקה המשותפת בין בתי המדרש השונים על אף ההבדלים. והמעשה של התרומה, בניגוד לכתיבת פוסט מרגש, ביטא את המחויבות שלי לרעיון הזה, את הנכונות שלי לשלם מחיר עבורו. זו הרי מהותה של התרומה כמעשה הצהרתי: הנכונות להקריב, להקיז דם. משום כך כשסופרים, לצרכים מנהלתיים, חברים בבתי כנסת וקהילות, מחשיבים רק את מי שמשלמים דמי חבר. את מי שמוכנים להפסיד משהו.
ולמרות זאת נדמה לי שצריך לשקול מחדש את התרבות הזו – המשותפת הן להתגייסות למען נתניהו, הן לתחרות הקמפיינים של הישיבות – שבה מובילה כעת ישיבת הר המור עם 21 מיליון שקלים בקמפיין יחיד, לאחר שהדיחה מן הפסגה את ישיבת מרכז הרב שהשיגה רק 20 מיליון. האם אנחנו רוצים שהמדד שלנו לעוצמה של עמדה יהיה עוצמת הכסף העומד מאחוריה? ומה זה עושה לנו כחברה, כשכסף מקבל תפקיד כה חשוב בסולם הערכי שלנו?
הרעיון של תרומה כאקט של הזדהות קדם לקמפיינים של צ'רידיי והדסטארט. דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה. אבל כשמתבוננים בפרשיות המשכן אפשר למצוא בהן שני סוגים של תרומה: תרומה אחידה, משותפת, של מחצית השקל – זוהי תרומה של הזדהות ושייכות שכל אדם מחויב בה אם הוא רוצה להיות חלק מהעניין, ותרומה חופשית, וולונטרית, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו".
התרומה החופשית מעניינת הרבה יותר. אפשר לדמיין את העם מתבונן בהתרגשות בערימות הזהב והנחושת ההולכות ומתגבהות. את השבטים מתחרים זה בזה מי ייתן כמויות גדולות יותר של תולעת שני. ודווקא משום כך אני אוהב כל כך את הפסוקים בסוף פרשת ויקהל: "ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדֵי העבודה למלאכה אשר ציווה ה' לעשות אותה. ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש וייכלא העם מהביא".
שימו לב למילים האלו. וייכלא העם מהביא. העם עוד משתוקק לתת. צריך לכלוא אותו כדי שיפסיק. זהו רגע קטן בהיסטוריה, אבל הוא משקף את כל ההבדל בין תרומת המשכן לתרבות ההדסטארט.
משה יודע שהוא יכול להגדיר יעד חדש לקמפיין ולייצר חוויה מרגשת פי כמה. אבל הוא לא מוכן לשחק את המשחק. הוא לא מוכן לתת לכסף להיות המדד שלנו לעוצמה. וכשהוא כולא את העם מהביא הוא משדר להם שכסף הוא רק אמצעי. אם צריך – צריך. ואם לא, אפילו נשיאי השבטים לא יצליחו להיכנס לרשימת התורמים, למרות שמאוד־מאוד רצו. ומי כמשה רבנו יודע שחברה שיש במרכזה כסף, עלולה לעשות ממנו עגל זהב.
