בגלל הקורונה, לא הצלחתי להגיע לאזכרה של ג'רי. הזמינו אותי לדבר באלקנה ביום השלושים לפטירתו של ג'רי פרנקל ז"ל, ומאוד רציתי לבוא, כדי לספר סיפור אחד. אבל אז גיליתי שאני חולה קורונה, ובמקום לבוא בעצמי שלחתי סרטון, אך זה לא אותו דבר. אנצל את הבמה הזו כדי לכתוב את הסיפור הקטן שרציתי לספר.
זה היה לפני 26 שנים, אחרי פטירתו של אבי ז"ל. שכחתי את התפילין שלי בישיבה, ולכן חלקתי עם אחי את התפילין שלו. אחרי התפילה ניגש אלינו ג'רי, ואמר לי: "אני רואה שאין לך תפילין. חסר לכם כסף, אחרי שאבא נפטר? אני אעזור לכם". אמרתי לו שהכול בסדר, אבל שמחתי כל כך שלמישהו מספיק אכפת מאיתנו היתומים, שמישהו רואה ומישהו שואל.
שני דברים למדתי מהאירוע הקטן הזה. קודם כול, לימדתי את עצמי שבענייני חסד אין דבר כזה "לא נעים". הרי עוד אנשים ראו שאין לי תפילין, אבל לא היה להם נעים לשאול. כמובן, כדאי להיזהר לא להביך, וצריך לשאול בעדינות ובצנעה. אבל מג'רי למדתי שהשיקול של "לא נעים" הוא שיקול אנוכי. אם אני רואה אדם צולע ברחוב עם שקית כבדה, אני משתדל לשאול אותו בשקט אם אפשר לעזור, אף שזה לא נעים. במקרה הכי גרוע האירוע יסתיים במבוכה עבורי, והניסיון מלמד שאפשר להשתקם מזה. הניסיון מלמד גם שרוב האנשים שמחים שמתעניינים בשלומם.
עוד למדתי מזה עד כמה קהילה תומכת היא בסיס חיוני ומועיל. לא חוכמה לומר זאת על קהילת החסד המושלמת, שבה כל מי שמתעטש בבוקר מקבל בצהריים שבע עוגות דבש עם פתקי ברכה מחורזים, בעוד ילדי היישוב כבר נוהרים מכל עבר לאמירת תהילים לרפואתו. רוב הקהילות אינן מושלמות, ולרוב האנשים לא מאוד אכפת. אני זוכר שכאשר יתום אחד עלה בפעם הראשונה בחייו להיות שליח ציבור, אחד המתפללים הציק לו במשך כל התפילה על הטעויות שעשה. אני זוכר גם שכאשר יתום צעיר יותר היה יושב לבדו בבית הכנסת, אף אחד לא הזמין אותו לשבת לידו. לא משום שבית הכנסת היה מלא רשעים, אלא משום שכאלו הם בני האדם שאינם רשעים. ובכל זאת, כמה ג'רים בודדים, שהיה אכפת להם, חיפו בעיניי על הרבים האדישים.
קראתי לא מזמן ספר על מגילת רות, שמתאר את קהילת בית־לחם כקהילה מרושעת ומנוכרת. הרי מלבד בעז אחד, אף אחד לא יצא מגדרו כדי להושיע את נעמי ורות. אני כתבתי באחד מספריי על קהילת בית־לחם את ההפך הגמור: איזו קהילת חסד היא, שהצילה את רות ונעמי מחרפת רעב. כשניסיתי לחשוב מה מקור הפער בינינו, הגעתי למסקנה שהשאלה היא הרבה פעמים לְמה אתה משווה: האם משווים את בית־לחם לסדום או לגן עדן. כיוון שאין בעולם קהילות מושלמות, ההשוואה הרלוונטית בעיניי היא ליגון הקר של עולם שאין בו קהילה תומכת. כששאלו את מרק טוויין לעת זקנה מה שלומו, הוא נהג להשיב: מצוין, בהתחשב באלטרנטיבה. כך אני שופט את קהילת בית־לחם, וכך שפטתי גם את קהילתי שלי.
רווחת היום ההנחה שכל הצרות של אלו שבשולי הקהילה הן בגלל אלו שבמרכז, ולמעשה – בגלל עצם קיומן של קהילה וחברה. העניים סובלים רק משום שיש עשירים, לאוטיסטים קשה רק משום שהאחרים אינם כאלו, לחירשים ולנכים יש חיים לא קלים רק בגלל השומעים וההולכים. אני חושב שבדרך כלל ההפך הוא הנכון: הקהילה, גם זו שאינה מושלמת, היא מקור של תמיכה ועידוד, ובלעדיה החיים היו הרבה יותר קשים. כשהייתי יתום לא חשבתי שאני סובל בגלל אלו שאינם יתומים. לא הם הרגו את אבא שלי. כשהייתי רווק מבוגר הייתה לי ביקורת על היחס שקיבלתי מכמה אנשים, אבל ידעתי שלא בגללם החיים שלי מסובכים.
יש סרט נהדר של הרב מרדכי ורדי, "אמא לא משוגעת", שבו אמירה רענן מספרת על ההתמודדות שלה עם מחלת נפש. מעבר לאומץ החשוף של אמירה המרשימה, בולטת בסרט התמיכה המתמשכת שהיא מקבלת מקהילת יישובה, ראש־צורים. הקהילה היא מקור של כוח ותמיכה, ולא של דיכוי והשפלה. לא כל הקהילות מרשימות עד כדי כך, אך בסופו של דבר זה תלוי בכל אחד מאיתנו. תהיו ג'רי.
