ברחתי. ברחתי כל עוד רוחי בי. לא היה לי ספק בכלל ולא היה מה שיעכב. החלטתי שהפעם אני לא מחכה לרגע האחרון, הפעם אני מקדימה תרופה למכה, והזמנתי לעצמי חדר במלון בתל־אביב מול הים. לא היה אכפת לי שחורף, ולא התארגנתי על בייביסיטר מהסיבה הפשוטה שהחיוני לא הוזמן.
לא מזמן הוא יצא למילואים ואני קיבלתי החלטה "לא מסכימה להיות מסכנה". אחרי שנים שהוא יוצא למילואים ואני מגיעה ליום האחרון על האדים של הדלק. אחרי שנים שאיך שהוא נכנס הביתה, ממילואים או מסקי, או מכנס – ואני משליכה עליו את הילדים והולכת מותשת לישון. החלטתי שאני לא מסכימה יותר. לא רק בגלל הפנטזיה המטומטמת שהוא ייכנס, ואני אחייך והכול יהיה יפה ומאורגן וריח של בישולים יהיה באוויר. והוא יניח את הקיטבג ואל זרועותיו המאובקות יקפצו ילדים חייכנים ומחונכים. המציאות היא שהוא חוזר, הבית אכן מתוקתק אבל בשביל שאני אשרוד. אין ריח בישולים כי המדיח כבר עובד וילד שיושיט יד להוציא כפית מהמגירה יושלך ליאור. הוא חוזר ואני קורסת. אז מספיק, אני לא מוכנה לזה יותר. במילואים האחרון שלו הכנתי לעצמי תוכנית כיפית לכל יום, אבל בהגזמה. יום קריוקי עם חברות (סרטונים קשים מאוד שבעזרת ה' לא ימצאו את דרכם אליכם לעולם), פיקניק עם עצמי, יום שבאה בייביסיטר בלי סיבה נראית לעין ואני בחדר רואה נטפליקס כשעוד אור יום. והנה הוא חזר, ואני שמחתי. תירגעו, לא העמדתי סיר מרק, הרי בסוף זו אני, ואם הוא היה נכנס עם נעלי בוץ ובמקום לשמוע "שלא תעז להיכנס ככה הביתה" היה שומע "ילדים, תראו מי סוף־סוף חזר", הוא היה עושה אחורה־פנה להתבונן בשלט לכניסה לבית, האם זה באמת פה.
אני רוצה להפוך להיות יותר חכמה עם החיים ולהיטיב עמדי למען שלום בית ולמען שלום נפש ילדיי. וכמו בזוגיות, ככה בקורונה. הרי ראינו את הגל מגיע. הוא התחיל לנדנד את כולנו. מי שלא רץ להתחסן עשה את זה מאוחר מדי, וכולם כולם כולם חולים. כל יום מחדש אני מתלבטת עם בעלי האולמות האם מתקיימת ההופעה או שדוחים. הכול רועד. אבל אני לא מסכימה להיות מסכנה, גם לא עכשיו. קורונה יקרה, את לא תביאי אותי יותר למצב הזה של התפרקות וחוסר אונים. אני אנצל את המצב. ומה יש לנצל בו? מתבגרות בבית ומחירים זולים בבתי המלון. אז לקחתי יום אחד, 24 שעות מחוץ לבית, לקחתי את הלפטופ, בכל זאת עובדים, והלכתי לקחת אוויר. רק לקחת אוויר. לא ברחתי, לא ניצלתי. לא כל המילים הדרמטיות שאני כותבת כאן כבר שנתיים. אני לא מוכנה שהגל הזה יטביע אותי. חיים יקרים, אתם הפכתם אותי לשחר פאר של הגלים. ואני מעכשיו מתנהגת אחרת, כי אי אפשר יותר.
בתחילת השבוע שיתפתי פתק ששלחתי: "בס"ד, למורה שלום, סליחה שאיחרנו – קשה לנו". פסיכולוגית אחת הגיבה: אבל מתרגלים. אז זהו, שלא, לא מתרגלים. הקורונה הזו שוחקת אותנו. כל פעם עוד ועוד. הטרלול המטורף שילד מגיע לבית הספר ואחרי 15 דקות נשלח הביתה, שהורים לא יכולים לתכנן את יומם, שעסקים לא יכולים לתכנן כלום. זה שוחק אותנו. וההכנות לגל, גם אם ניסו, לא יכולות להכין אותנו. רבותיי, אם זו מציאות לצד קורונה, אני רוצה לרדת. ופליז אל תשאלו: אז מה את מציעה? אני מציעה רק משהו מתוק לאכול. לא אשכח איך איזו אמא אופטימית־עד־להסיר־עוקב כתבה באחד הגלים הקודמים ש"בידינו הכוח להיות האבא מ'החיים יפים'". אז רגע לפני שאנחנו מאוכזבים מעצמנו. מהצעקות שצעקנו על הילדים, אחד על השני, על הגננת או על נאמן הקורונה – בואו נפרגן לעצמנו, שאנחנו האבא הזה אבל בגלים. יש ימים שיש לנו כוח להרים, לשים מוזיקה. להפוך את הבידוד לשמח. ויש ימים שאנחנו מיואשים. ואם להיות כנים, הגלים הללו הם לא באמת בין ימים, לפעמים הם אפילו בפערים של שעות או דקות.
אני לא יודעת מה יהיה מצבי כשכל זה ייגמר. למעשה, אני מתחילה לאחל לעצמי אריכות ימים כדי לזכות להיות כאן כשהכול ייגמר. אבל עד אז אחתור למען השפיות שלי. ואני אכתוב את הטור הזה בחדר מלון זול אבל שהוא לא שלי בבית שלי, מול ים סוער שהוא שיקוף לנפש שלי, וארגיש שיותר מחיסון רביעי או מסכות או בידוד, זה הדבר הכי אחראי שאני יכולה לעשות עבור המשפחה שלי בגל הנוכחי.
