תשמעו סיפור יפה. כמו שאתם ודאי יודעים, הימים הללו, שבהם אנחנו נתונים, הם ימים של בידודים ובדיקות ותורים ואנטיגנים ופיסיארים ואנטיגן ביתי ואנטיגן מוסדי ובדיקות ותורים ובידודים וחשיפות ומאומתים והודעות ארוכות שמתחילות במילים הורים יקרים ושוב תורים ובידודים ובדיקות דזבין אבא בתרי זוזי. אין מה לעשות, אלה הימים.
ולפני שבוע, במוצאי השבת שעברה, קיבלנו הודעת הורים יקרים מהגננת של חיה, בתנו הבכורה, שבישרה לנו שחיה נחשפה לחולה מאומתת, ושעלינו להכניס אותה לבידוד עד יום רביעי ברוך השם, וביום רביעי, לפני שחוזרים לגן, אתם נדרשים לקחת את הילדים לבדיקת אנטיגן מוסדית, ורק אז אפשר להביא אותה לגן, ככה הגננת אמרה.
(ובשולי הדברים ובלי קשר לסיפור אני אכתוב כאן בכנות שבשלושת הימים שבהם הייתי עם חיה בבידוד, גיליתי לתדהמתי שאני משעמם אותה! לראשונה בחיי, ובחייה, הרגשתי שאני לא מספיק לה, היא צריכה להיות עם ילדים בגיל שלה, היא צריכה לשחק איתם, היא צריכה להעביר איתם את היום, ולא איתי, איייי, זו הייתה תחושה חדשה עבורי כאבא, בחיים לא הרגשתי שאני משעמם את הבת שלי, ופתאום זה קרה. וגם זה היה עצוב מאוד בשבילי, ואולי גם קצת משמח בעצם. שכוייח).
בקיצור, הימים חלפו, וביום רביעי בבוקר שיזינג לקחה את חיה עם האופניים לבדיקת אנטיגן מוסדית בכיכר הבימה בתל־אביב. עמדות הבדיקה של מד"א נפתחו בשעה שמונה, אבל כבר בשעה שבע וחצי הכיכר הייתה מפוצצת בהורים מתוסכלים שרצו לקבל עוד יום עבודה בעולם שנשלט על ידי נגיפים שאי אפשר לראות. וכששיזינג הגיעה לכיכר, בשעה שמונה ורבע, היא ראתה שם את התור הכי ארוך בהיסטוריה של התורים. אוי ואבוי. שיזינג וחיה התחילו ללכת לסוף התור, כדי לתפוס מקום, כדי להעביר שעה ורבע בשביל בדיקה שלוקחת דקה, ופתאום! פתאום מישהי מתוך התור קראה לה – שירה! ושיזינג הרימה את הראש וראתה אמא מהגן של חיה, שעמדה ממש בתחילת התור, כי היא קמה מוקדם, וואי וואי וואי, והאמא הזו סימנה לשיזינג להיכנס לפניה, ולהשתחל לתור, ולעקוף את כל האנשים, ולהרוויח עוד שעה מהחיים, ושיזינג התלבטה לרגע מה לעשות, מצד אחד זה דבר מגעיל מאוד לעקוף אנשים בתור, ומצד שני, מצד שני איזה כיף זה לעקוף חחחחחח, אבל אחרי כמה שניות, שיזינג החליטה לא להיות מגעילה, היא אמרה לאמא, לא תודה, זה לא נעים לי לעקוף את כולם, ולקחה את היד הקטנה של חיה, והלכה איתה לסוף התור, שהספיק בינתיים להתארך אפילו יותר.
במשך שעה ורבע הן עמדו שם, בתור האיטי, הדביק, המעיק. שיזינג ראתה בזמן הזה עשרות ישראלים מגעילים שמשתחלים לתחילת התור, ועוקפים אותה ואת חיה ואת כל שאר האנשים, עם כל מיני תירוצים ואמתלות מגוחכות. חיה שאלה אותה, אמא, למה האנשים האלה עוקפים את כולם, ושיזינג אמרה לה, זה באמת לא יפה לעקוף, ובלב שלה היא חשבה, איזה מטומטמת אני, איזה פראיירית אני, תמיד האנשים שלא עוקפים נדפקים.
בשעה תשע וארבעים בדיוק, חיה נכנסה לבדיקת האנטיגן, בשעה חמישה לעשר, היא ושיזינג הגיעו לגן, וגם אז חיה לא הייתה יכולה להיכנס, כי עדיין לא הגיע אישור רשמי שהבדיקה שלילית! אז שיזינג וחיה חיכו בחוץ עוד כמה דקות. וכשהבדיקה הגיעה, בעשר ושלוש דקות, חיה סוף סוף נכנסה לגן, שהיה מלא בילדים עם הורים חרוצים יותר, ואולי גם חצופים יותר. ועכשיו הסיפור מתחיל להיות מגניב מאוד לדעתי. חיה נכנסה לגן בעשר ושלוש דקות, ובשעה עשר ורבע – אחת הגננות גילתה שהיא חיובית לקורונה! אז כל ההורים קיבלו הודעה – נא להגיע לאסוף את הילדים. אתם קולטים, חיה הייתה בגן שתים עשרה דקות! ומיד יצאה לעוד בידוד של שבוע. ככה החיים עכשיו.
איייי איי אייייי ואחרי כמה שעות כאלה, מבולגנות ופרועות, של הודעות ובדיקות והנחיות משל"ט והוראות מהמפקחת וטלפונים מהגננת ומהסייעת וממלא הורים אחרים, פתאום קיבלנו הודעה משמחת! משמחת זה לא מילה, מתברר שכל שבעת הילדים שהגיעו לגן אחרי השעה עשר, היו פטורים מבידוד! כי הם נחשפו לגננת פחות מרבע שעה! וכל שאר הילדים, שהגיעו מוקדם יותר, נדרשו להיכנס לבידוד של שבוע. חחח אתם קולטים מה פה קורה פה! שיזינג לא הייתה מגעילה, היא הייתה צדיקה, היא לא נדחפה, ולא עקפה, ובזכות זה שהיא לא עקפה, חיה המתוקה, וגם אנחנו, זכינו לעוד כמה ימים של שפיות. אחחחח הלוואי שהעולם היה עובד ככה, הלוואי שהחיים היו מפנקים את האנשים הטובים, העדינים, הרגישים והצדיקים. הלוואי שהיה משתלם להיות אנשים טובים.
אבל חכו חכו זה לא סוף הסיפוררר! חיה המתוקה נכנסה לגן ליומיים בדיוק, ואחרי יומיים, אחרי יומיים! קיבלנו הודעת הורים יקרים, שמבשרת לנו על עוד גננת שנדבקה בנגיף ברוך השם, חחחחחח, וככה יצא שבדיוק ביום שבו כל הילדים חזרו לגן – חיה וששת הילדים האחרים נכנסו לבידוד חדש מהניילונים. אייי אייי איייי אולי שיזינג כן הייתה צריכה לעקוף חחחח, ואולי הכול הבל הבלים. וואלה הכול הבל הבלים לדעתי. שכוייח.
