הרב ד"ר אברהם טברסקי זצ"ל, שהשבוע ציינו שנה לפטירתו, היה פותח את הרצאותיו בסיפור ה"הסבה המקצועית" שעבר: כיצד הפך מרב, בן לשושלת רבנים, לפסיכיאטר בעל שם.
הוא סיפר שלמד תורה ועם זאת הרגיש שלא מיצה את עצמו. הוא פנה לרבי מלובביץ' ששאל אותו: מה היית רוצה לעשות? והוא ענה לו: אני מרגיש צורך עז ללמוד פסיכיאטריה, אבל תורה – מה יהא עליה?! והרבי אמר לו: צא ולמד! גם במתן תורה, לפני שהקב"ה נותן תורה לעם שלו, הוא מרפא אותם, בגוף ובנפש. כוחם לא עומד להם עכשיו לקבל תורה ולכן, "קול ה' בכח" – ה' ידבר אליהם רק כפי כוחם.
מכאן, היה אומר הרב ד"ר טברסקי, התחלתי לפתח את תורת הגמילה בצעדים. הבנתי שעשרת הדיברות הם עשרה צעדים בדרך לחירות מתפיסות שגויות באשר לעצמנו, מתחושת אפסות, מבדידות. בהמשך, הפכו "הצעדים" של הרב טברסקי ל־12 שלבים בדרך לחירות הנפש.
הייתה לי הזכות להרצות לצד הרב טברסקי בכנסים בינלאומיים, ובמיוחד הוא אהב לייחד את הדיבור על הדיבר "כבד את אביך ואת אמך". באחד הכנסים הוא סיפר על אחות ותיקה ומסורה שעבדה איתו בבית החולים הפסיכיאטרי שטיפל מדי שנה בשלושה מיליון חולים בממוצע. הוא שם לב שפניה אינם כתמול שלשום: היא נראתה מבולבלת, מוזנחת ועצובה. כששאל אותה לפשר השינוי שחל בה, היא חשפה את זרועותיה והראתה לו חתכים עמוקים בפרק כף היד: אני מכורה, אמרה לו. הלחץ הביא אותי למצב שבו לקחתי כדורים מבית החולים וכשפחדתי שיתפסו אותי התחלתי לצרוך חומרים אחרים, יקרים, ועכשיו אני על סף פת לחם לאחר שמכרתי כמעט את כל חפציי. באותו רגע הצביע הרב טברסקי על צמיד הזהב היקר שהיא ענדה ושאל אותה: איך ייתכן שאת הצמיד הזה טרם מכרת? והאחות ענתה: יש לצמיד הזה ערך רגשי עצום עבורי, אמי השאירה לי אותו כירושה, לא אמכור אותו לעולם! הרב טברסקי סיפר איך הוא ביקש ממנה את הצמיד והתחיל לשרוט בו שריטות באמצעות סכין שהייתה על שולחנו. כשהיא הביטה בו מזועזעת אמר לה: על החפץ הזה את חסה שלא יישרט? ראית איך נראות הזרועות שלך?! האם נראה לך שלכבד את אמא זה לשמור על החפצים שהותירה אחריה או על הילדה שלה?! והרב טברסקי העיד איך לאט־לאט חזרה האחות הזו לעצמה והבריאה.
"אין לי הסבר הגיוני", היה אומר הרב טברסקי, "אבל בכל פעם שאני מצטט משהו מעשרת הדיברות באוזני מטופל – דתי או לא, יהודי או שאיננו יהודי – משהו בנפש נפתח".
השבוע, לימדתי את הפירוש המופלא: "כבד את אביך ואת אמך" במובן של כבוד האמהוּת שלך עצמך, (אמך) וכבוד האבהות שלך עצמך. האם אנחנו מכבדים את השלב בחיים שהגענו אליו? האם מה שנשאיר לילדינו יהיו רק חפצים או גם מודל ששווה לחיות לאורו?
המשוררת מיה טבת־דיין כתבה בהקשר הזה מילים מופלאות: "אני מחפשת מודל. מישהי לשאת אליה עיניים ולדמיין איך להתבגר בעצמי, איך להיראות בהתבגרות הזו, איך להתנועע בעולם, איך לא לפחד. מישהי שחיה עם המעברים בגוף שלה בשלום, מפויסת, גדולה מסך ענייני המראה והשינויים. אבל ככל שאני מחפשת, אני לא מוצאת אותה. לא בקרב המפורסמות המנותחות מאוד, לא בקרב המפורסמות שטוענות שאינן מנותחות… אבל כשאני מפנה מבט אל המעגל הקרוב אליי, אל האמהות שלי, אני מתחילה להיזכר במודל הפרטי שלי. בזקיפות הקומה הנחושה ונטולת הפחד של סבתא רבתא רוזה, בהיעדר הבושה של סבתא לייקה, בהפניית המבט פנימה, אל הנפש. אלו נשים שונות מדורות שונים, אבל הן גידלו אותי, הן שמרכיבות את פסיפס המודל שלי, את הסיכוי שלי לפסוע בדרך שונה מזו שאני רואה, לספר סיפור חדש, סיפורן של הנשים ב'גיל השקוף'… אני רוצה להיות איזו אמא קדמונית, איזו מייסדת שושלת…" (פורסם ב"הארץ").
כבוד לאבא ואמא יהיה הכבוד למודלים שיכבדו את עצמם, את הגיל שלהם. כבוד לאבא ואמא יהיה הרצון לרפא את השריטות שלי עבורם. אני מתפללת על ההורות שלי, שתהיה מכובדת.
