זו לא רק הפרישה החדה מההסכם, אלא בראש ובראשונה הניסוח המפורש "סנקציות ברמה הגבוהה ביותר". המשמעות היא שיתוק הכלכלה האיראנית הקורסת ממילא. אף בנק בעולם לא יעבוד עם המערכת הפיננסית באיראן ויסתכן בהחרמתו על ידי הבנקים בארה"ב. אף חברה בעולם לא תבחר בשוק האיראני כדי לאבד את השוק האמריקני, הגדול בעולם. איראן לא תקבל השקעות גם מחברות ענק מסין ומרוסיה ובוודאי שלא מאירופה. ארה"ב פרשה, ובעצם "הפרישה" בכוח את כל העולם העסקי יחד איתה. ההסכם של ג'ון קרי מת. האירופים לא יוכלו להישאר על הגדר זמן רב. אם לא יביאו להסכם משופר לפי תנאיו של טראמפ, יאלצו להצטרף אף הם לסנקציות בסופו של דבר. מאז מלחמת העולם השנייה והקמת נאט"ו, אין באמת מדיניות חוץ אירופאית עצמאית.
כדי להבין כמה רחוק טראמפ הולך הייתי מציע לעקוב אחרי שני אלמנטים שהם נשק יום הדין: האם יזרקו האיראנים מה"סוויפט", המערכת הבנקאית העולמית להעברת כספים, והאם הסנקציות יחולו גם על סחר בנפט וגז. טראמפ הציב אקדח טעון לרקה של חמינאי עם "מסר צפון קוריאני" – הכל או כלום. על רקע הדיווחים מאיראן על קריסת הריאל והמצב הכלכלי המחריף, החזרת הסנקציות המשתקות הן איום קיומי עבור משטר האייתוללות. חמינאי ניצב בפני הכרעה גורלית – האם להיכנע לטראמפ כפי שעושה קוריאה הצפונית, או להסתכן בהפיכה.
כל מי שלעג לטראמפ על התנהלותו הבינלאומית מוזמן לגשת לחנות כובעים ולהתחיל ללעוס במרץ. זה לא רק ההישג המדהים המסתמן מול צפון קוריאה, אלא גם הדרך. כמו חייט אומן, החל טראמפ בתהליך הפרישה מהסכם הגרעין, מיום בחירתו, באופן מדורג לחלוטין ולא אימפולסיבי. תוך שהוא מכין את דעת הקהל בארה"ב ואת בעלות בריתה באירופה. בניגוד מוחלט לדרך ש"הפרשנים" (אפשר גם: תעמולנים) תיארו זאת בתקשורת השמאלנית בארץ ובעולם. כשטראמפ מאיים, אף מנהיג בעולם לא לוקח את הסיכון. הפרישה האמריקנית היא גם קלף של רצינות במשחק הפוקר של טראמפ עם קים ג'ון און. לא לחינם הזכיר הנשיא האמריקני בשולי הודעתו את הביקור של מייק פומפאו, מזכיר המדינה האמריקני החדש, בצפון קוריאה. מדינה שפורסם כי העבירה ידע רב לתוכניות הגרעין והטילים של איראן. "באדיבות אמריקנית" האיראנים, מפסידים בימים אלו גם את צפון קוריאה.
התיאום של נשיא ארה"ב עם ראש הממשלה נתניהו מדהים. עבורנו, זה בפירוש נכס אסטרטגי נדיר. מעולם ביחסי ישראל – ארה"ב לא היה תיאום וקירבה כזו. רק תחשבו איפה היינו לפני שנה וחצי ואיפה אנחנו היום.
הפרישה האמריקנית, שלמעשה מרוקנת את ההסכם מתוכן, היא הישג ענק וכמעט בלתי נתפס של נתניהו, שעובד על כך עוד מקמפיין הבחירות של טראמפ. כאשר רואים את נשיא ארה"ב מצטט בנאומו את תפיסת ארכיון הגרעין האיראני ומשתמש בחשיפה, פעמיים, כדי להשפיע על דעת הקהל בארה"ב, מבינים שהחלטת נתניהו לתת פומבי למבצע, על אף כל הסיכונים הברורים, השתלמה בענק.
נתניהו נתפס היום כמנהיג הקרוב והמשפיע ביותר על טראמפ ועל סביבתו. המשמעות היא זינוק במעמד הבינלאומי של ישראל, שנמצא ממילא בעלייה מטאורית. כשפוטין רוצה להשפיע על טראמפ, הוא יודע שהוא צריך את ביבי. ובשביל זה הוא צריך לשלם מחיר לישראל. נכון, לא כל מחיר, אבל הוא חייב להתחשב בנו. זה ברור לו, וברור לאירופאים שבאו לכאן לפני כמה שבועות, ככל הנראה, כדי לנסות להשפיע על טראמפ באמצעות ישראל בנושא הגרעין.
כולנו יודעים שהתקופה הקרובה מאוד מאתגרת מבחינה ביטחונית. מצד שני, ישראל מעולם לא נכנסה לתקופת מתיחות ביטחונית עם גב אמריקני, יוקרה בינלאומית ועליונית צבאית מודיעינית וטכנולוגית.
תמיד אמרו על ישראל שהיא יודעת לנצח את הקרבות הצבאיים אך לא יודעת לתרגם אותם להישגים בזירה המדינית. היום, השילוב של המב"מ (המערכה הצבאית שבין המלחמות) עם נחישותו של נתניהו שניהל קמפיין דיפלומטי מבריק בנושא האיראני, הביא לישראל הישג מדיני ואסטרטגי ענק. המסקנה היא שנחישות דומה יכולה גם להביא להישגים "ימניים" ביהודה ושומרון כמו סיפוח שטחי C. פשוט צריך לסמן את המטרה ולעבוד בנחישות. זה אפשרי לחלוטין. כל הכבוד אדוני ראש הממשלה!
