אני זוכר את הסיגריה הראשונה שלי כמו אתמול. זו הייתה הפסקת צהריים חורפית לקראת סוף זמן חורף בשנה השנייה של הישיבה־קטנה. מה הייתי? ילד בן 16. אז אומנם אני לא רוצה להאשים פה אף אחד בשידול, אבל היה מישהו כזה, וזו לגמרי לא אשמתו אלא אשמתי שהייתי כזה חסר אופי. אבל לא בהלקאה עצמית עסקינן, ולא בטור על נזקי העישון עסקינן, ובכלל, אני משתדל עד כמה שאני יכול להימנע מלכתוב טורים עם מסרים, מוסר השכל, נמשלים נוקבים, מסקנות חינוכיות וכדומה, יש מספיק שעושים את זה טוב ממני. אני בעד סיפורים לשם הסיפור. סיפור לשם הגיבורים שלו והנפשות הפועלות והאופי האנושי המרתק והמגוחך והמשותף שעולה מסיפורים טובים, ומי שרוצה להסיק מהסיפורים שלי מהישיבה איזשהם מסרים לאומה או איזושהי עמדה פדגוגית – מוזמן, אבל זה לגמרי לא באחריותי.
נתקפתי הלם. בכוך ישבו איזה עשרה חברים שלנו שקיבלו את פניי בחיוכי ניקוטין רחבים. התברר שכבר תקופה ארוכה הם נפגשים מדי הפסקת צהריים במאחורה של משכן משה ומעלים עשן
בקיצור, בהפסקת הצהריים החורפית ההיא, איזה חבר שלי שאפילו שם בדוי אני לא אמציא לו אמר לי, עדן, מה אכפת לך? בוא. תאמין לי שיהיה לך כיף. תאמין לי שזה ירגיע אותך. גם ככה אנחנו כל היום בסטרס פה, סיגריה אחת לא הרגה אף אחד. חוץ מזה, אתה יודע איזה שיבוח (יש מילה ישיבתית כזו) זה סיגריה בגשם? אבל אני חששתי, כי בישיבה קטנה עדיין אסור לעשן באופן רשמי כמו בישיבה גדולה, אז אמרתי לו, עזוב אחי, אין לי כוח להסתבך. אבל הוא היה עקשן ונשבע לי בכל היקר לו שאף אחד לא יֵדע על זה בחיים, אז חשבתי רגע ואמרתי לו, מותק (לא אמרתי באמת מותק, אבל משהו בנימה היה דומה) אני בן לאבא מעשן מאז שאני זוכר את עצמי, ואני יודע שסיגריות משאירות ריח, ואם המשגיח יריח מאיתנו סיגריות אנחנו גמורים, אבל החבר שלי אמר לי, אויש נו, אתה סתם פחדן, שוטפים אחר כך את הפה עם מי־פה חריפים מוות, רוחצים ידיים בסבון, משפריצים מנה כפולה של אפטר שייב ונכנסים לבית מדרש כמו חדשים. הסתכלתי לו טוב־טוב בעיניים ומשהו שם שכנע אותי ונכנעתי. והחבר אמר יאללה אחריי, והלכנו ביחד לקיוסק של גבריאל שהיה רחוב ליד הישיבה שלנו. גבריאל, שהיה טיפוס מפוקפק לכל הדעות, מכר סיגריות בודדות מכל המינים והסוגים. אז חבר שלי, שלקח פיקוד על כל העסק הזה, קנה סיגריה פרלמנט בודדה בשקל וחצי ושאל אם אני רוצה גם, אבל אני אמרתי לעצמי שאם כבר משהו כזה לא חוקי אז לפחות שיהיה בסטייל, וראיתי שם בין הקופסאות הפתוחות של הסיגריות הבודדות חפיסה אחת בצבע שחור עם סיגריות שחורות כאלה ולא רגילות, אז שאלתי את גבריאל מה זה וגבריאל אמר שאלה סיגריות בטעם שוקולד וזה נשמע לי מגניב, אז קניתי אחת כזו בשקל ויצאנו מהקיוסק. החבר הוביל אותנו דרך גרם מדרגות בנוי למחצה אל כוך מאחורי בית כנסת שכונתי אחד שקראו לו משכן משה, וכשהגענו אל הכוך מאחורי בית הכנסת נתקפתי הלם. בכוך ישבו איזה עשרה חברים שלנו שקיבלו את פניי בחיוכי ניקוטין רחבים. התברר לי שכבר תקופה ארוכה הם נפגשים מדי הפסקת צהריים במאחורה של משכן משה ומעלים עשן בארשת חשיבות.
גם צביקה היה ביניהם, והוא גם הראשון שאמר לי "ברוך הבא למועדון, רבי עדן", והציע להצית לי את הסיגריה. ממש כמו בקלישאות מהסרטים, השתעלתי קצת ונחנקתי קצת וסבלתי הרבה, אבל מפעם לפעם הבריחה הזו לקיוסק של גבריאל וממנו אל הצד האחורי של משכן משה הייתה דווקא כיפית. בכל המובנים. יש ריגוש בסכנה, והייתה תחושה אמיתית של טיפשעשרה באוויר. הרגשנו שאנחנו עושים משהו רע אבל המשהו הרע הזה נראה לנו אז כמו הדבר הנכון. כל החבר'ה עישנו פרלמנט ורק אני עישנתי סיגריות שחורות בטעם שוקולד. היינו חוזרים לישיבה בנפרד כדי לא לעורר חשד, ובשירותים של הקומה העליונה החבאנו את מכלי המי־פה שלנו והיינו מקרצפים את הידיים בסבון הוורוד והכימי של הישיבה ואז היינו משפריצים את האפטר שייב של צביקה ונכנסים לבית המדרש בביטחון עצמי של גברים בני 16. אני אקצר את כל מה שקרה כי זה באמת ארוך מדי ולא מעניין, אבל כצפוי לא עבר זמן רב ונתפסנו. המשגיח קרא לכל אחד ואחד מאיתנו לתשאול ולחקירה צולבת, וכשהגיע תורי המשגיח ביקש ממני במבט מזרה אימה את חפיסת הסיגריות שלי, אז שלפתי אותה וראיתי את ההבעה המופתעת שלו. מה זה הסיגריות האלה, הוא שאל, ואני אמרתי בבושה, סתם, סיגריות בטעם שוקולד. אז המשגיח פתח את החפיסה וקירב אל האף לרחרח ומשהו בהבעה שלו התרכך, אפשר אחת? הוא שאל.
