סוגיית עסקת הטיעון במשפט נתניהו הזכירה לי פאנל מלפני כעשור בכנס "בשבע" שעסק במשפט ופוליטיקה. בפאנל ישב גם משה פייגלין, שעם תנועתו "מנהיגות יהודית" – שהיו מעין "ליכודניקים חדשים" מימין בליכוד – היו לי עימותים סוערים למדי, שמצידם היו גם לא פעם מלאי עוינות וזעם. בין השאר דנו בכנס בשאלה אם יש להתיר למורשע בעבירה שיש עימה קלון לרוץ לכנסת.
מכיוון שפייגלין הורשע בעבירת המרדה בימי המחאה על אוסלו ופעילות תנועת "זו ארצנו", הסוגיה הזו הייתה רלוונטית מאוד בעבורו. עמדת השמאל והימין הטהרני בפאנל הייתה צפויה לגמרי; הם סברו שאל למורשע שכזה להתמודד לכנסת. בתורי הבעתי את העמדה שקלון הוא עניין מוסרי וסובייקטיבי, לא משפטי ואובייקטיבי (טענה שגם משפטנים רבים ונכבדים מודים בה). משום כך הקלון צריך להיקבע על ידי הציבור, ומה טוב מאשר באמצעות הבחירה הדמוקרטית, שבה יביע את עמדתו ביחס למועמד המורשע? יהיה זה אנטי־דמוקרטי, טענתי, לשלול מהציבור את זכות הבחירה ומהמועמד את הזכות להיבחר, בנימוק שלשופט כלשהו יש השקפה משלו בענייני מוסר וקלון, שגוברת על זכויותיו של ציבור שלם.
בסיום הפאנל לחץ פייגלין את ידי ואמר שהפתעתי אותו. הבנתי היטב מדוע. בעולם הפוליטי הישראלי מקובל להשתמש בכלים משפטיים כדי לפגוע בזכויותיהם של יריבים פוליטיים. אבל כשרואים כיצד "קלון", מושג פסאודו־משפטי עמום, משמש כעוד נשק בארסנל האנטי־דמוקרטי שבאמצעותו מסכלת מערכת המשפט נבחרי ציבור, מבינים עד כמה נזקו הממשי גדול מתועלתו התאורטית. צריך להיות טהרן תתרני במיוחד כדי לא להריח את הצחנה הפוליטית העולה ממנו.
פרימת תיקים
אבי שיטת ההרחקה המשפטית מהפוליטיקה הוא אהרן ברק, הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון ומחולל המהפכה החוקתית. בתחילת הקריירה הציבורית שלו היה ברק היועץ המשפטי של ממשלת רבין. בשנת 1977, כשנחשפה פרשת הדולרים של רבין, הציב ברק משוואה, גם אם באופן לא פורמלי, שתמחרה הרחקה מפוליטיקה תמורת ויתור על כתב אישום. כפי שהבהיר ברק עצמו לאחר מכן: "רבין נענש עונש כבד על כך שנאלץ לפרוש מתפקידו. לא היה מקום להענישו פעם נוספת". בכך הוא הודה בקיומה של משוואת ההרחקה, וגם הבהיר שראה בעצמו לא רק יועץ ותובע, אלא גם שופט ותליין.
עם כזו התחלה מגלומנית של קריירה ציבורית, קשה להיות מופתע מכך שברק היה זה שהציע לאחרונה למנדלבליט את הנוסחה המהפכנית לעסקה בתיקי נתניהו: בלי שוחד ועם קלון, כלומר, הרחקה מהפוליטיקה. בריאיון לתמר אלמוג ב"כאן" נימק ברק את המלצתו כך: "נתניהו… היה מגן חשוב של מערכת בתי המשפט… ברגע שהוגש נגדו כתב אישום על ידי היועץ המשפטי לממשלה, חל שינוי דרסטי, מהפך בעמדתו. במקום מגן המערכת, הוא הפך להיות מנפץ המערכת… מן הראוי לאשר את עסקת הטיעון, משום שהאישור הזה מוציא את העוקץ מההריסה של מערכת בתי המשפט. משום שהטענה האומרת 'תפרו לי תיק', בא בעצם נתניהו בעצמו ואומר אני מודה שהאישום שלי כאן הוא אישום שאני אחראי עליו".
הנימוקים מאלפים ממש. ראשית נתחיל ממה שאין כאן: אין לברק ולו שמץ ביקורת על מערכת המשפט שחוללה את מחול השדים הזה, על התנהלותה העבריינית והבריונית במהלך החקירות, ההדלפות, העיתוי של הגשת כתב האישום נגד ראש ממשלה מכהן והשפעתו הפוליטית הדרמטית – וכל זה כשלשיטתו של ברק העניין אמור להסתיים בהודאה על קבלת מתנות מתכלות מחבר ותיק.
שנית יש לשאול: מה לברק ולמשפט נתניהו? גם אם נתניהו עצמו ביקש ממנו לפנות אל מנדלבליט, הכיצד לא פסל את עצמו, בהיותו שופט בדימוס שלא היה חלק מהתביעה ואינו נוכח בדיונים בפרקליטות או בבית המשפט, מלפנות ולהמליץ המלצות בחדרי חדרים לראש התביעה? ברק מתערב כאן, בסתר, בעניין משפטי פלילי שנמצא בלב סדר היום הציבורי, וחורג בכך מכל נורמה ציבורית ראויה.
אבל גם זה איננו הדבר המעניין ביותר. יותר מכול חשוב לראות שנימוקי ברק כאן הם פוליטיים לחלוטין. אין בהם גרם אחד של משפט או צדק, פלילים או זכויות, חוק או דין, חפות או אשמה. השיקול היחיד של ברק הוא פוליטי: מעמד מערכת המשפט. אם נתניהו חף מפשע, הוא ילך לקנוסה ויודה בפשע שלא עשה. אם הוא אשם, הוא ירוויח המתקה בכתב האישום. הכול מוצדק בשם המטרה העליונה: טובת מערכת המשפט. היא חזות הכול. על מזבחה הכול כשר להקרבה.
בכך מתגלם העיוות הגדול שהוא מורשתו האמיתית של ברק. במקום שמערכת המשפט תהיה אמצעי לצדק, כלי ליישום שלטון החוק, רשות שלטונית בשירות האזרח, ברק הפך אותה לתכלית עצמה. היא העיקר. היא הדמוקרטיה, היא הצדק, היא החוק, היא השלטון ואנו בשירותה. "שלטון החוק" הפך אצלו לשלטון המשפטנים, "טובת הציבור" היא טובת מערכת המשפט. כך פסק הגורו, וכך שונים חסידיו הממלמלים תורתו.
במורשת הזו אין זכר לדמוקרטיה, בחירות, זכויות, ליברליזם, צדק או שלטון החוק. היא הולידה שפע משפטנים ישראלים הסבורים שלגיטימי לוותר על סעיפים בכתב אישום פלילי כדי לזכות במימוש האינטרסים המערכתיים והציבוריים שלהם, ובתמורה עוד לדרוש את שלילת הזכות להיבחר ממועמדים פוליטיים ואת שלילת הזכות של תומכיהם לבחור. מדובר בפרקטיקה אנטי דמוקרטית, המבוססת על מנגנון סחיטה באיומים וביזוי הכוח, והכול בלי זכר להליך תקין. בחטא הזה לדמוקרטיה אין מדינות רבות שחוטאות, ואפשר לשער שפוליטיקאי מימין שיפעל כך – יזכה מאותם צדיקים לכתב אישום על הפרת אמונים.
אם הוספת סעיפים לכתב אישום למען מטרות זרות היא תפירת תיקים, הרי שהסרתם למטרות זרות היא פרימת תיקים. אלא שאין הבדל עקרוני בין התפירה לפרימה, ולכן, למרבה האירוניה ברק, שבא להסיר מעל מערכת המשפט את האישום בתפירת תיקים, רק הדגים עד כמה המערכת שעיצב מונעת משיקולים זרים. אכן יש כאן קלון, אבל כולו של ברק וממשיכי דרכו, שהשחיתו את מערכת המשפט בלי הכר, הפכו אותה לפוליטית וכוחנית מעבר לכל מידה, וכולה היום משוא פנים – לעצמה.
