"כשאני רואה את נתניהו על ספסל הנאשמים, אני רואה שם את עצמי", אומר לי היועץ האסטרטגי ברל'ה קרומבי שבעצמו מנהל פרויקטים לגיוס המונים, לאחר שהקמפיין למימון הוצאות משפט נתניהו עלה באתר Givechak. "אני לא בטוח שבשמאל מצליחים להבין את עוצמת התחושה שהמשפט הזה הוא לא נגד נתניהו, אלא נגד בוחרי הימין. נתניהו יושב על ספסל הנאשמים כי רצו להושיב אותי שם".
בתחילת הקמפיין הוא זכה ללעג רב, במיוחד בקרב אומת הטוויטר וכלי התקשורת. ההמון העיוור נוהה אחרי נתניהו. לאן עוד תידרדר הכת הנחשלת הזו, מי יודע. "באולפנים תיאמו מסרים: נתניהו לא יקבל את הכסף. אבל זה פייק", אומר קרומבי. "הקמפיין עלה בעיתוי ברור והוא על דבר אחד: שלמנהיג הימין לא יהיה קלון, ושהוא יוכל להמשיך להנהיג את המדינה".
עד כה נאספו כמעט 3.5 מיליון שקלים, באמצעות 25 אלף שותפים. צריך להתעכב על הדבר הזה: מימון המונים שהוא בעצם הפגנת המונים שטרם נראתה כמוה בישראל, ואולי בעולם כולו. בתקתוק פרטי כרטיס האשראי נעשית פעולה כפולה: פעולה קונקרטית של גיוס כסף למען המטרה – המשך המשפט, ואמירה סמלית שהיא סיסמת הקמפיין "נתניהו, לעולם לא תצעד לבד".
כל בר דעת מבין שנתניהו צריך לשקול את השיקולים שלו – מה הסיכוי שלו להפסיד או לנצח – ועל פיהם להכריע לאן פניו. גם תומכי נתניהו מבינים את זה. ולכן בהפוך על הפוך שיא ההתגייסות של מי שמכונים "הביביסטים", שמתגלמת בהרמת הקמפיין ותרומות על סך ח"י שקלים – מלמדות אותנו שבסוף יש פה באמת תנועה שהיא גדולה מביבי־כן־או־לא. אף על פי שמכנים אותה באופן פרסונלי "ביביזם", הולך ומתגלה שלא מדובר פה רק על פולחן אישיות. הרמת קמפיין כזה, שייתכן שהוא סותר את האינטרס האישי של נתניהו, מבהירה: האמירה כאן חורגת מגבולות האדם. יש פה מאבק על רעיון.
"כשראיתי את הקמפיין בהתחלה, כמישהו שמזוהה עם הימין ויחסית תומך בליכוד ואפילו בנתניהו, קצת התביישתי", אומר ד"ר איתן אורקיבי, מרצה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת אריאל. "נראה לי פתטי שאני כאזרח נקרא לתרום כסף לנתניהו, אפילו משפיל, לשני הצדדים. אבל כשנקפו השעות וראיתי את התגייסות ההמונים, ראיתי משהו חריג במהות שלו. הימין או תומכי נתניהו הכניסו לרפרטואר כלי עבודה חדש".
הסימבוליות חוגגת. האשמתם את המנהיג שלנו בשחיתות בלי מעטפות של כסף? הנה, אנחנו נעביר לו כסף. סיפרתם עליו שהוא קמצן שאוהב לקחת כסף מאנשים עשירים? הנה, שייקח כסף גם מאנשים פשוטים. יצאתם לרחובות נגדו שבוע אחרי שבוע וכלי התקשורת הפכו אתכם למשחררי המדינה ומגיניה? אנחנו לא נצא. עברנו את השלב הזה. אנחנו הרי לא נקבל תגמול והכרה על היציאה לרחובות, אז בואו נפשט לכם את הדברים ואשכרה נפתח את הארנק. נעשה "ביחדנס" אחר ממה שהכרתם. נפגין אהבה שכמותה עוד לא נראתה כאן.
"אם אכן תתקיים עסקת טיעון, מה שייוותר בחוויה של הימין הליכודי או הביביסטי ביום שאחרי, הוא לא טעם של פשרה. זה יהיה הפסד צורב, מפלה", אומר אורקיבי. "רק צד אחד הפסיד וזה הצד שלהם. ההישג האסטרטגי של המערכות אנטי־נתניהו יושג על ידי הרחקתו מהחיים הציבוריים והטלת הקלון. הפרסטיז' של נתניהו ייפגע, ולפנינו יעמוד מנהיג לשעבר עם קלון. היכולת להמשיך את המורשת של נתניהו, תשובש. דווקא בגלל זה מתחדד הצורך בצורת מחאה חדשה. הצורך לצרוב בתודעה הציבורית באופן דרמטי שגם אם תיחתם עסקת טיעון – הקלון הזה לא מקובל על הציבור. ככל שיאלצו את נתניהו לקבל על עצמו קלון, הציבור שלו ישפוך עליו אהבה, ומכאן גם הצורך בסגנון החריג. זה לא יכול להיות משהו שראינו. זה חייב להיות משהו אחר. ומכאן באופן רחב יותר אפשר להבין את התפקיד ההיסטורי של הביביזם כתנועה: אל מול האליטות התקשורתיות, הביטחוניות, האקדמיות והמשפטיות, לרשום את התמיכה העממית בנתניהו ולהותיר גם אותה בזיכרון הקולקטיבי".
אני תוהה מה יקרה במציאות הישראלית השסועה והמדממת בלי הכרעה משפטית. כל צד ימשיך לדבוק בנרטיב שלו, וימשיכו להתקיים פה שני סיפורים מקבילים. אם תהיה הכרעה, לפחות חלק מהאנשים, משני הצדדים, יהיו מוכנים להתקרב לאמת.
"יש אמירות כאלה: 'אנחנו כל כך חלוקים, בואו נניח לזה ונתפנה לריפוי והחלמה'. אני חושב שזה ההפך הגמור", אומר לי פרופ' יורם מרגליות מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב. "תהליך של ריפוי והחלמה דורש בירור של האמת שייעשה בצורה הכי שקופה בבית המשפט. לתחושתי, הנושא הזה בוער וכבר שילמנו עליו מחירים ענקיים ברמה הציבורית, ולכן האינטרס של החיסכון בעלויות מתגמד. העלויות הכספיות קטנות לעומת העלויות הציבוריות שיגיעו לפתחנו כתוצאה מאי־הוודאות והירידה לחקר האמת".
