מאמרו של אלישיב רייכנר מיום ה' בשבט התקבל אצלנו בברכה. לא רק שהוזכרנו שם באופן אוהד, אלא שכעת נקרתה לפנינו ההזדמנות להגיב ולהציג לקוראים את חוק החשמל כהווייתו.
ראשית, וכמעט אין צורך לומר זאת, חוק החשמל שמחבר בתים שהוכשרו רק בדיעבד, פוגע בהרתעה שמדינת ישראל עמלה להשיג בשנים האחרונות. לפני 16 שנה, כשהוקמה תנועת רגבים, נהרסו בכל שנה בנגב כ־300 מבנים לא חוקיים בלבד. עבודה מאומצת שלנו לאורך השנים, לצד התעוררות של גורמים נוספים בשטח ובממשלה, הביאה בין השאר לחקיקת חוק קמיניץ, הקמת יחידת יואב ועוד, וכך הפכה הבנייה הלא חוקית מאתגרת יותר: בשנים האחרונות הגיעה מדינת ישראל למצב של יותר מ־2,000 הריסות של מבנים לא חוקיים בנגב בשנה – מה שיצר הרתעה ניכרת.
כאשר המפלגות הערביות הציגו את דרישותיהן לתמיכה בממשלה הנוכחית, אחת מהן הייתה מלחמה בחוק קמיניץ, ולא בכדי. ואכן, הן ראו פרי בעמלן עם הבאתו של חוק החשמל לאישור בקריאה שלישית: יכולת ההרתעה של מדינת ישראל ועצירת הבנייה הבלתי חוקית, שהתגבשו בעמל, נפגעו אנושות. ראינו את זה מיד בעצירת הנטיעות בנגב ונראה את זה עוד בהמשך.
ואגב הקשר הגאוגרפי, האמירה החותכת של רייכנר במאמרו על האפקט של החוק על ערביי הגליל לעומת ערביי הנגב – אינה מובנת כלל ועיקר. האם הגליל אינו דורש ריבונות ומדיניות? הגליל הוא כאוס תכנוני אחד גדול, מכיוון שגם שם הוכשרו תוכניות מתאר בדיעבד ושורטטו גבולות חוקיים סביב בתים שנבנו בצורה בלתי חוקית ובלתי תכנונית. חוק החשמל הטרי מסייע בהסדרת עשרות אלפי מבנים לא חוקיים בגליל, והוא יגרום להמשך תנופת הבנייה הבלתי חוקית שם: רע בנגב ורע בגליל.
אך דא עקא, החוק משליך בהחלט על מה שקורה בנגב. נסתכל על יישובי אבו־בסמה, אותם 11 יישובים שהוקמו בחטא בשנים 2003־2006 בניסיון נוסף של מדינת ישראל להסדיר את ההתיישבות הבדואית, תוך סימון עיגול כמעט מקרי סביב כמה פזורות והגדרת כל מקטע כזה כיישוב חדש. ואומנם חלפו שנים, אך המדינה עדיין מנהלת תהליכים בלתי נגמרים מול משפחות שצריכות להזיז את הבית או הגדר האקראית כדי להסדיר את קווי הביוב, החשמל והכבישים שבתוכנית המתאר. אחד הגזרים שהחזיקה המדינה בידה הוא האפשרות לחיבור חשמל תמורת תוכניות מפורטות; כעת הגזר הזה נלקח מהמדינה, ולא נותר אינטרס כלשהו שתמורתו תתכנסנה המשפחות אל תוך היישובים.
רייכנר תוהה כיצד אפשר לחזור ולמכור את הנגב, כמעין אמירת קצה שכבר נדושה מזמן. נודה, אנחנו עם רייכנר – אי אפשר עוד למכור את הנגב מכיוון שאינו שלנו עוד. לדוגמה, אפשר לקחת ממש את הנאמר במאמרו: בעיר רהט 10,000 מבנים חוקיים, ורק עשירית מהם מחוברים לחשמל באופן חוקי. השאר עושים זאת באופן פיראטי כדי להימנע מתשלום. רייכנר הביא זאת בתור הצדקה לטיעון שהחוק לא אמור להשפיע על הנגב, אך אנו מסתכלים על נתונים ידועים אלה ובוכים – אכן נמכר הנגב. אם במקום חוקי התושבים מצפצפים באופן גורף על החוק, הרי שהמדינה איבדה בו את אחיזתה.
ואכן, לחוק החשמל גלגולים רבים. בהצעה הראשונית שסוכמה בין רע"ם לקואליציה, דובר על חיבור לחשמל במקומות שהמדינה מבקשת להסדיר ואף הגישה תוכניות מתאר מפורטות. או אז יוכל שר הפנים להוציא צו לחיבור לחשמל. במקרה של בקשה דרך הרשות המקומית – היא הייתה צריכה להעביר את הבקשה דרך ועדה מחוזית שתאשר את היתכנותה של התוכנית, ולאור זאת תתקבל ההחלטה. במהלך החקיקה מסמס חבר הכנסת וליד טאהא את הסעיף הזה, ושִנמך אותו לטובת סעיף רזה שאומר שבמקרה של בקשה של רשות מקומית או אפילו בקשה פרטית, אזי צריכה הרשות המחוזית לתת אישור לתוכנית בתוך שלושים יום. אם לא יינתן אישור כזה תועבר הבקשה אל שר הפנים, והוא יקבל החלטה בלי המלצת הדרג המקצועי. השינוי שהציע טאהא ביטל את ההפרדה בין תוכניות עתידיות של המדינה לבין אלה הפרטיות, וכל בר־דעת מבין שתוכנית פרטית היא פיקטיבית ואינה מביאה בחשבון את המכלול.
וכך אישרה מדינת ישראל את המשך הכניעה לדרישות של המפלגות הערביות וחוקקה את החוק שימשיך להתיר את פריעת החוק בנגב ובמדינה בכלל.
הכותב הוא מנכ"ל תנועת רגבים
