בעוד שבעה חודשים תיכנס לתוקף החמרה נוספת בחוק לצמצום השימוש במזומן: עסקאות שמוגבלות היום לסכום של עד 11 אלף שקל, יצומצמו למקסימום 6,000 שקל. במשרד האוצר וברשות המיסים רואים בחוק את אחד הכלים המשמעותיים ביותר למלחמה בהעלמות המס, בהון השחור ובפשיעה. על פי נתוני רשות המיסים, בשנת 2021 הוטלו 289 קנסות, בסכום כולל של כ־104 מיליון שקל, בגין עסקאות במזומן שנעשו בניגוד לחוק.
דווקא בשל כך מפתיע למדי ששלוש שנים אחרי שהחוק לצמצום המזומן נכנס לתוקפו, מדינת ישראל מוצפת במזומנים יותר מאי־פעם. כמות המזומנים זינקה בתקופה הזו ב־33%, מסכום של 86 מיליארד שקל בתחילת שנת 2019, לכמעט 114 מיליארד שקל כיום.
בבנק ישראל תולים זאת בביקוש הגבוה למזומן בתחילת משבר הקורונה, בעקבות השיח על הגבלות תנועה ופעילות. אולם מאז כבר די התרגלנו למציאות, אך כמות המזומנים לא צומצמה. ההסבר הזה גם לא ממש משכנע, שהרי בנק ישראל עצמו עודד את הציבור בתקופה הזו להשתמש באמצעי תשלום אלקטרוניים ואף קידם כמה מהלכים חשובים בנושא, בין השאר בטענה שעל רקע המגפה יש לקדם ביצוע תשלומים "ללא מגע". ואכן, בפועל חל גידול ברכישות המקוונות וצמצום ברכישות הפיזיות.
ולמרות כל זאת, מדינת ישראל כיום רוויה בשטרות. יתרה מכך, מתוך כ־700 מיליון שטרות שמסתובבים, הרוב הם בערך המרבי – של 200 שקל. אז איפה נמצאים יותר מ־350 מיליון שטרות של 200 שקל? (יותר מ־70 מיליארד שקל!). נחדד את השאלה: בהתחשב בכך שרוב הציבור מעדיף שטרות בערכים נמוכים, שכן הם הרבה יותר שמישים ונוחים לתשלום, את מי משמשים מאות מיליוני השטרות הגדולים? השאלה הזו באמת מטרידה, לאור העובדה שרק 10% ממחזור המטבע נמצא בכספות הבנקים או במרתפי בנק ישראל.
על הסוגיה הזו, שרלוונטית גם למדינות אחרות, כתב לפני חמש שנים פרופ' קנת' רוגוף מאוניברסיטת הרווארד ספר בשם "קללת המזומן". רוגוף, ששימש בין השאר ככלכלן הראשי של קרן המטבע העולמית ואף נחשב לשחמטאי מחונן בדרגת רב־אומן, שאל את עצמו שאלה דומה לזו שהצגנו: השימוש בשטרות גדולים בארה"ב הוא נדיר למדי, ולמרות זאת 80% ממחזור המזומן הם שטרות של מאה דולר. אז לאן הם הולכים?
לרשויות אין ממש מושג, ולכן ההנחה היא שהכסף הזה עושה את דרכו לעסקאות פשע ולהעלמות מס. לשיטתו של רוגוף, רוב הפשיעה שנעשית בחסות המזומן מסתמכת על שטרות בעלי ערך גבוה: אנשים לא מסתובבים עם מזוודות מלאות בשטרות של חמישה דולרים או 10 אירו, אלא בחפיסות מהודקות של שטרות בסך 100 דולר או 500 אירו.
"עם כל הכבוד לחוק, אין כיום הגבלה על החזקת מזומנים. אפשר להחזיק גם מיליון שקל מתחת לבלטות ואין בכך שום עבירה"
על פי הגישה הזו, מיגור הפשיעה יכול להתבצע בצעד פשוט: חיסולם של השטרות הגדולים בכלכלות המתקדמות. "בארה"ב, למשל, זה אומר לבטל את השטרות של 50 ו־100 דולר", הסביר רוגוף. לטענתו, מעבר לעובדה שלמלא מזוודה במיליון דולר באמצעות שטרות של חמישה דולרים זה אתגר כבד במיוחד, פעולה כזו תהפוך את הפעילות הכלכלית של מפירי החוק לקשה הרבה יותר – ועל כן היא תלך ותצטמצם באופן טבעי.
ההצעה של רוגוף טרם עמדה למבחן, בעיקר משום שמדובר בצעד דרסטי שיש לו מחיר גבוה: הוצאה של מאות מיליוני שטרות מהמחזור והדפסה של שטרות חדשים בערכים נמוכים, זאת לצד שינוי חד מצד הציבור בהרגלי השימוש במזומן. המתנגדים טוענים כי הניצול העברייני של השטרות הגדולים לא מצדיק "עונש קולקטיבי" שיפגע בכלל האוכלוסייה שומרת החוק. "משום שעבריינים חובבים שטרות גדולים נבטל אותם? באותה מידה אפשר לומר שמכיוון שעבריינים אוהבים לנסוע במרצדס נאסור על מכירת רכב היוקרה הגרמני, או שנאסור על מסחר ביהלומים כי פושעים אוהבים יהלומים", צוטטו לא פעם כלכלנים בכירים.
גם ללא אימוץ הרעיון של רוגוף, אין ספק שהנקודה שהוא מעלה מטרידה מאוד. יש בהחלט היגיון בצמצום המזומן, בעיקר השטרות הגדולים – גם אם לא בביטולם הגורף. העניין הוא שחוק המזומן במתכונת הנוכחית שלו, אם נחזור למדינתנו הקטנה, מגביל את הציבור, וספק אם הוא כלי יעיל במיוחד למיגור הפשיעה. עם כל הכבוד לחוק המזומן ולהגבלות שלו – אין כיום שום איסור על החזקת מזומן בישראל. אפשר להחזיק גם מיליון שקל מתחת לבלטות ואין בכך שום עבירה, שכן האיסור הוא לבצע עסקה מעל הסכום שנקבע. הבעיה היא שזה בדיוק הכר הפורה שעל גביו מתפתחות הפשיעה וההעלמות המס.
באופן טבעי, בקרב אוכלוסיות שהן מוטות שימוש במזומן, בוודאי כאלו שאוגרות מזומן, גם שיעור העלמות המס גבוה. למה? כי זה אפשרי. לפני כמה חודשים הכריזה מדינת ישראל מלחמה על הפשיעה במגזר הערבי. אין ספק ששגשוג הפשיעה במגזר הזה נובע בעיקר מתפוצת המזומן שם, שמשמש כדלק העיקרי לפעילות עבריינית.
דו"ח ועדת לוקר לבחינת צמצום ההון השחור, שפורסם בשנת 2014, ובעקבות מסקנותיו חוקק החוק להגבלת המזומן, העלה שכסף מזומן הוא אמצעי התשלום הנפוץ ביותר בקרב האוכלוסייה הערבית: רק כ־30% במגזר הערבי משתמשים בכרטיס אשראי, לעומת 85% במגזר היהודי. על פי נתונים עדכניים יותר, ל־13% מהמגזר אין בכלל חשבון בנק, לעומת פחות מאחוז אחד בקרב האוכלוסייה היהודית. לא נדיר למצוא בחברה הערבית עסקים ואנשים פרטיים שמחזיקים מאות אלפי ולעיתים מיליוני שקלים בביתם או במקום מסתור אחר.
טיפול אמיתי בפשיעה חייב לכלול גם הגבלה על הימצאות המזומן ולא רק על עסקאות מסוימות שנעשות באמצעותו. אז אומנם הציבור הערבי ומוסדות פיננסיים מוסדרים לא כל כך הולכים ביחד. יש סלידה, ניכור, חוסר אמון, חשש ואפילו מחסור פיזי של בנקים ביישובים הערביים. אך אלו בדיוק הסוגיות שמדינת ישראל צריכה לטפל בהן, כולל השקעה בהסברה והדרכה, פישוט תהליכים ומתן שירותי בנקאות בסיסיים, נגישים ובחינם לכל דורש (הממשלה הנוכחית הקצתה עשרות מיליארדים למגזר הערבי – הנה משהו טוב לעשות איתם).
אגב, זה נכון גם למגזר החרדי ולכלל האוכלוסייה. מי שכבר מחזיק באמתחתו מזומן בסכומים גדולים, יוכל לעבור תהליך מזורז של דיווח ו"גילוי מרצון" כדי להפקיד אותו בבנק, תוך התחשבות במהלך הכולל וגישה מקילה. בתהליך כזה, הררי המזומנים והשטרות הגדולים יהפכו למחזה נדיר. קשה לחשוב על פגיעה אנושה מזו בהון השחור ובכלכלה השחורה בישראל.
