בשני רגעים בחיי הבנתי את הכוח האמיתי של מה שנקרא "רשת חברתית". הוא לא נשאר בגבולות הגזרה של הרשת, עם בדיחות על זארה, עולל ותאומים. זה כוח שאפשר לראות בעיניים, כוח שלא נגמר כשאתה מכבה את המחשב, כוח שקיים בממד הפיזי. על שני הרגעים האלה כתבתי בעבר: הראשון היה הלווייתו של החייל שון כרמלי ז"ל, שנפל בצוק איתן. המחשבה שחייל בודד ייטמן לבדו הביאה להלוויה שלו, באמצעות קריאה ברשתות, 40 אלף איש בערך. הרגע השני היה המקרה של יהודה הישראלי, שנפצע אנושות בצוק איתן והשתקם. הכעס על כך שמשרד הביטחון סירב לממן הקמת רמפה כדי שיוכל להיכנס לביתו, רק כי הוא נמצא ביו"ש, הביא לאחד ממבצעי גיוס ההמונים הגדולים שזכורים פה.
השבוע היה עוד רגע כזה. מפאת הקדושה של שני האירועים האחרים שהזכרתי אני לא מתכוון להשוות אותו אליהם, ובכל זאת, מסע ההתרמה שהרים ינון מגל יחד עם ברל'ה קרומבי למען מאבקו המשפטי של בנימין נתניהו היה רגע מזוקק שבו הצליחו "הרשתות" לעשות משהו אחרת.
בתקשורת המיינסטרים, אפשר לומר בעדינות, אין הרבה "ביביסטים". ההזדמנות היחידה לראות את הקהל הזה היא בדברים שאפשר למדוד. בבחירות הוא מקבל הכי הרבה פתקים, אבל כמו שכבר הבנו זה לא בדיוק מבטיח משהו למישהו. יש סטארטאפיסטים שעשו בשישה מנדטים יותר ממה שנתניהו עשה עם שלושים. בלייקים בפייסבוק נתניהו מוביל בענק על כולם, אבל הרי ידוע שכולם בכלל בוטים, ומאחורי כל לייק שאתם שומעים בעברית עומד אינדונזי עם נרגילה. אז השבוע הגיע מפגן אהבה שאפשר לשם שינוי למדוד בדבר היחיד שהחברה שלנו מעריכה יותר מערכים: כסף.
כשהושק קמפיין ההתרמה כתבתי בטוויטר על התורמים: "הם לא נותנים לו כסף, הם אומרים לו תודה, ובסוף הוא יגיד להם תודה ויחזיר להם את הכסף". ההתקפות המילוליות שהופנו נגדי אחרי שהעזתי לכתוב שנתניהו יחזיר את הכסף השתוו רק למה שחטפתי בסכסוכים עם טבעונים או עם מתנגדי חיסונים. מכל כיוון הסתלבטו עליי אנשי רק לא ביבי, שהעליבו בדרכם המעודנת, כלומר בוולגריות שאין כדוגמתה, את האינטליגנציה שלי ואת "הערצתי" האסורה למנהיג העליון.
לנצח את המערכת
אין לי מושג אם נתניהו באמת יחזיר את הכסף, או אם הוא בכלל יגיע אליו – יש מכשולים חוקיים שבתקשורת ובמשרד של כמה חבר'ה מהפרקליטות ישמחו להפוך לתיק אלפיים חדש, עם עדי מדינה ולב כבד וכל הטקס. מה שאני כן יודע הוא שבפעם הראשונה, לתומכי נתניהו יש דרך להגיד תודה. הם לא צריכים לספוג השפלות תקשורתיות בשביל זה. הם לא צריכים להגיד משהו לא נכון במשרד שיוציא מאנשים לידם את השאלה "באמת? ביבי?". הם לא צריכים לצאת להפגנה בכיכר הבימה שלא תסוקר בשום מקום כמעט, אלא בכתבות טבע על הבבונים שהגיעו במיעוטיהם בפעם הראשונה לתיאטרון. סוף־סוף הם יכולים לשבת על הספה בבית, במשרד באוטו, להקליק, לשלוף אשראי, לשלם תודה, ולרענן את האתר כדי לראות את הסכום עולה ולראות כמה עוד יש כמוהם.
היופי בקמפיינים האלה הוא שהם גורמים גם לצד שמתנגד לו להרגיש מאוחד. מתעבי נתניהו מיהרו להמציא למה הקמפיין הזה לא מוסרי ("יש סיבות טובות יותר לתרום"), לא חברתי ("התורמים הם אנשים קשי יום"), וכמובן לא חוקי ("מופיעה שם המילה 'ביבי', זה חייב להיות לא חוקי"). לפני שאתייחס לטיעונים, רק אומר שאין דבר שמעיד על מעורבות יתר של המדינה בחיים שלנו יותר מאנשים שכועסים כשהם רואים אנשים אחרים שעושים מה שהם רוצים עם הכסף שלהם.
ובאשר לטיעונים – אתייחס במיוחד לטיעון המרגיז שמסע ההתרמה מכריח "אנשים קשי יום" לתרום. אפשר לקשקש כמה שרוצים על שינוי ואיחוי, אבל איכשהו הקמפיין הזה הוציא את כל הסטיגמות הישנות והרעות: כל תומכיו של נתניהו הם עניים מרודים ומסכנים, שבשם הערכתם לנתניהו תורמים את השקל האחרון שלהם ומוציאים אוכל מפיות ילדיהם, כי אין באמת דרך לרצות את מתעבי נתניהו, דמיינו לעצמכם מה היה קורה אם מסע ההתרמה היה נכשל: כמה חיצים היו נשלפים, כמה אמירות כמו "אין לו תמיכה ציבורית" היו משוגרות לחלל האולפנים. אבל הקמפיין הצליח, וכולם הפכו פתאום מצ'חצ'חים לאנשים קשי יום, כי כבר לא נהוג להגיד צ'חצ'חים.
אני מוכן להתערב שחלק גדול מקשי היום שתרמו הם הראשונים לתרום כשהם נתקלים בילד חולה, במשפחה במצוקה או במטרה חברתית אחרת. אני חי את הפיד הימני. כמות המעשים הטובים שרצה שם היא בלתי נגמרת. כשעיתונאים מבקרים את התרומות לנתניהו כאילו הן באות במקום תרומה לנזקקים אמיתיים, הם חוטאים פעמיים: גם כשהם מנסים לנכס לעצמם את "התרומות החשובות", וגם כי מי אמר שהתרומה להגנתו המשפטית של מנהיג מחנה נרדף אינה מטרה חשובה?
נכון, נתניהו מיליונר ויש לו בתים והרבה כסף, לפי הפרסומים, אבל אולי אנשים לא רוצים לראות את נתניהו מאבד את כל הונו בהגנה משפטית שתימשך עשור, רק כי המדינה החליטה שאסור לו לקבל תרומות גדולות לשם הגנה משפטית. איך למדינה מותר להעסיק מאות חוקרים במשך שנים כדי לאתר סיקור חיובי, ולנתניהו אסור לגייס כסף כדי להוכיח שזה לא נכון?
בחלומי נתניהו מסרב לעסקת הטיעון, כי איכשהו הכסף מצליח לשכנע אותו להמשיך את המלחמה על חפותו. אני יודע, הוא איש מבוגר שעלול לסיים את חייו בכלא. אבל הוא גם סמל, ואין סמלי יותר ממנהיג מחנה הימין שנאלץ להרכין את ראשו בפני אהרן ברק כדי שישכנע את הפרקליטות להעניק לו עסקה רוויית קלון. אם מערכת המשפט תצליח להכניע את נתניהו, היא תהיה חזקה יותר מאי פעם. נכון שנתניהו לא עשה כמעט דבר בכל שנות שלטונו כדי לשנות אותה, אבל זה עדיין לא אומר שאני מוכן לראות אותה מנצחת.
נ"ב
אולי אפשר להרים גם קמפיין מימון המונים להתייקרות עסקת הצוללות, שמסתבר שיעלו לנו הרבה יותר בגלל תיק 3000. יש לי כבר שני שמות לקמפיין: "לעולם לא תצללי לבד" או "אח"י יקר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
