לכבוד יאיר אגמון.
אנו סטודנטיות לעבודה סוציאלית במכללת "ספיר". כחלק מההכשרה המקצועית שלנו אנו עוברות קורס בנושא "עבודה קהילתית" ומיצוי זכויות ובחרנו להתמקד בנושא לידות שקטות.
חוק "הלידות השקטות" השווה את תנאיהן של נשים היולדות ולד מת, לתנאים של יולדת בלידה רגילה. בזכות החוק נוצרה הכרה בחוויה הקשה והמצערת של אותן נשים. ולכן בחרנו להפנות את תשומת ליבנו דווקא לאבות אשר חוו לידה שקטה. גברים רבים חשפו בפנינו כי בנוסף לכאב ולאובדן, ישנה תחושה של התעלמות מהחוויה שלהם, המתבטאת בהיעדר הכרה חוקתית. למעשה אותם גברים הופכים לבלתי נראים בחוויה המצערת והטראומטית שלהם.
הרחבת החוק תהווה תיקון צודק שבו יינתנו לאבות ארבעה עשר ימי חופש, על חשבון המערכת, אשר יאפשרו להם להתאבל על אובדן ילדם, לתמוך באישה שלהם ולטפל בכל הבירוקרטיה הנלווית. החוק יסייע בצורה משמעותית להתמודדות הטראומטית של בני הזוג. אנו רואות בך פעיל מהותי בקידום נושא זה, בעקבות החוויה האישית ששיתפת. נשמח אם תצטרף ותסייע ליוזמה זו.
פרויד כתב ספר שלם על ההבדלים שבין אבל ומלנכוליה. ה"אבל הבריא" שמתאר פרויד בספרו, אם הבנתי נכון, הוא מסע פרידה חיוני, איטי ומתמשך. זהו תהליך שלם, נורמלי וטוב. ככה אמורים בני אדם להתמודד עם טראומות. עם מוות. עם זיכרונות איומים. הם אמורים להתאבל עליהם. וכך להיפרד מהם.
ה"מלנכוליה" לעומתו, היא אבל שאיבד שליטה. המלנכוליה לא מאפשרת פרידה. היא לא מאפשרת התרחקות הדרגתית. היא מתאבססת על האובדן, והופכת אותו לישות קיימת, אלימה וסוערת. שבולעת את העצמיות. משתלטת על ההוויה. ולא מאפשרת לשום רגש אחר להיכנס פנימה. מלנכוליה, לפי הפירוש הזה, היא אבל שנכשל. היא סיפור של אובדן מתמשך. שתוקע את האבל בגרון. והופך את האדם המלנכולי לבן אדם שיש בו רעל. לישות מרעילה. מצורעת. שאף אחד לא רוצה להתקרב אליה.
יש מיילים שסבבה לקבל. כשמישהו מבקש ממני לשלוח חשבונית, זה סבבה. כשמישהו מזמין אותי להקרין את הסרטים שלי או לבוא ולהרצות איפשהו, זה סבבה. כשמישהו מגיב לי על הטור האחרון שכתבתי, זה סבבה. אפילו כשאמא שלי שולחת לי מצגות פאוורפוינט על שיריו של חיים גורי, זה סבבה. זה סבבה ממש. ובכלל, את רוב המיילים סבבה לקבל. אבל יש מיילים שלא סבבה לקבל. מייל כזה, נניח, שמתפרץ לתיבת הדואר הנכנס שלי, אאוט אוף דה בלו, ומזכיר לי, בלי לבקש רשות, בלי לתת איזו התראה קטנה, ובלי לשים איזה סימן קריאה אדום ומלחיץ לצד הכותרת, את מה שאני זוכר כל הזמן ממילא – הוא מייל שלא סבבה לקבל.
הסטודנטיות המתוקות מספיר דורשות את הטוב. זה ברור לי. מה השאלה בכלל. הן רוצות לעזור לאנשים. לא הייתה להן שום כוונה רעה. אבל בגללן מצאתי את עצמי מחטט בשעה תשע בבוקר בתמונות שצילמתי לפני שנתיים וקצת, במהלך הימים הרעים והשקטים ההם, שעברנו בבית החולים בילינסון.
בגללן נזכרתי בסקירה המכוונת. בדוקטור פלג, שהחזירה את מכשיר האולטרסאונד לנדנו, ואמרה לנו בקול חנוק שהיא מצטערת, ושזה לא נראה טוב. בגללן נזכרתי בוועדה שהייתה לנו. בשתיקה של הרופאים. בנאומים הריקים של העובדת הסוציאלית. בגללן נזכרתי בלידה הרעה. בדממה שאחרי. בהקלה הגדולה. ובעצב השחור. בגללן נזכרתי בימים הריקים שאחרי. בעייפות שהתגברה. בעיניים ששקעו. בהחלטה המשונה שלנו, לנסוע לאיקאה, ולחדש קצת את הבית. בגללן נזכרתי שוב בחור הסמיך שמפעפע לי בבטן כל הזמן. בחור השחור והמר, שלא התמלא, גם אחרי שחיה נולדה.
וזה לא שאני מדחיק את הסיפור הזה. חס ושלום. להפך. אני כותב עליו, ומספר עליו, וחושב עליו לא מעט. אני לא מדחיק את זה. והרבה אנשים שקצת מדחיקים, כותבים לי הודעות פרטיות, ומספרים לי סיפורים עצובים, על לידות שקטות, על תינוקות שלא נולדו חיים, ואני כותב להם בחזרה שאני אוהב אותם, ושאני מצטער.
אני לא מדחיק את הסיפור הזה, אבל עדיין, הוא תמיד שואב ממני אנרגיה ומרוקן אותי מבפנים. המחשבות עליו מתישות אותי. ממלאות אותי בעצב. ומשחירות לי את העיגולים שמסביב לאישונים. זה סיפור שאני צריך להתכונן אליו. אחרת הנשמה שלי מתחספסת. והמייל הזה, שקיבלתי. המייל החצוף הזה, שהוציא אותי מאיזון, ששלף אותי מהחיים, שדפק לתודעה שלי ברקס – לא בא לי בטוב.
המייל החוזר שכתבתי לסטודנטיות הנמרצות היה לקוני ויבש. תודה רבה שכתבתן לי ושחשבתן עליי. לצערי אני עובד כעצמאי, ולא יכול להביע עמדה רצינית בנושא הזה של ימי החופש לאבות. אבל אני כמובן בעד הרעיון. ואשמח לעזור לכן בכל דרך שתמצאו לנכון. לא כתבתי להן שלקח לי כמה שעות טובות להתאושש מהמייל שהן שלחו לי. לא כתבתי להן ששום ימי חופש לא ישחררו את מי שהחזיק עובר לא נושם. לא כתבתי להן שהן צריכות להיות רגישות יותר במיילים הבאים שלהן. כי הן לא צריכות להיות רגישות יותר. ככה זה. החיים ממשיכים. והזיכרונות הרעים נמהלים בזיכרונות הטובים. והכול סיפור אחד. הכול שפה אחת ודברים אחדים. ומיילים חצופים שכאלה, הם רק תזכורת שהחיים מזמנים לי – לשלוח יד אל הצלקת. לחבק את החור השחור. לברך בשם ובמלכות, שהכול נהיה בדברו. ולהפוך את המלנכוליה לאבל.
