תנאי הבסיס למשא ומתן על עסקת הטיעון היה החשאיות: נתניהו ומנדלבליט ידעו שמרגע שהסוד ידלוף, סיכויי החתימה יפחתו. התגובות בציבור והניסיון לשפר עמדות בחוץ מכבידים מאוד על היכולת להגיע להבנות בחדרי חדרים. זה כנראה מה שקרה (בכפוף להבנה שגם התדרוכים הם חלק מהמשא והמתן): מנדלבליט חטף מקלחת מצוות הפרקליטים, מהעיתונות ומהרוב בציבור שמתנגד לעסקה, ונתניהו הבין שרבות ממטרותיו הושגו בעצם התהליך, גם בלי חתימה בסופו.
יו"ר הליכוד מידר את מקורביו מהמשא ומתן, ואיבד קשר עין עם בסיס תומכיו. הם הגישו לו מקל וגזר שעוצמתם הפתיעה אפילו אותו. ההתנגדות לעסקה בקרב מי שנחשבים לקרובים אליו ביותר הייתה חריפה משהיה אפשר לצפות. מובילי הדעה הבולטים בסביבתו המליצו לו ללכת לכלא, וגם באו איתו חשבון על תמיכתו רבת השנים במערכת המשפט ומניעת כל שינוי שיגביל את כוחה.
אבל היה גם גזר: קשה להפריז בחשיבות מימון ההמונים שליקט עד אתמול כ־3.5 מיליון שקלים למאבק המשפטי של נתניהו. הסוגיה הטרידה אותו ואת משפחתו. הוא הגיש בקשות חוזרות ונשנות לוועדת ההיתרים כדי שתאפשר לו לגייס עד 10 מיליון שקלים מבעלי הון מקורבים, וניהל מאבק עיקש ביועמ"ש שאסר עליו לקבל הלוואה מאיל ההון ספנסר פטרידג' וקבע שעליו להחזיר בהקדם כספים שקיבל מבן דודו נתן מיליקובסקי. הסכום המרשים שנתרם במהירות נאסף בלי אישור מראש של ועדת האתיקה של הכנסת, אבל יש מסלולים משפטיים שיאפשרו להלבינו בדיעבד. וגם אם לא, בבית משפחת נתניהו הבינו היטב את הפוטנציאל.
גם הדלפת ההסכמות במו"מ שיפרה את מצבו. כל צד יכול למצוא בהן ביסוס לעמדתו מלכתחילה – מתנגדי נתניהו מתמקדים בהסכמתו להודות במרמה והפרת אמונים, תומכיו מבליטים את ויתור הפרקליטות על סעיף השוחד ועל תיק 2000. אבל נדמה שקהל המתלבטים מאמץ הפעם את הנרטיב של תומכיו. חתימת נתניהו נתפסת כעניין טכני גרידא שנכפה עליו מול ויתורי הפרקליטות הנרחבים.
מעורבות נשיא העליון לעבר אהרן ברק בפרשה היא שערורייה בפני עצמה. מנדלבליט רשאי להתייעץ עם קודמיו בכל עניין, אבל כשהפנייה הגיעה לברק מטעם פרקליטי נתניהו, התשובה הלגיטימית היחידה הייתה: כבר 44 שנים איני היועץ המשפטי. פנו למנדלבליט, ואם יבקש את עצתי היא תימסר לו באופן אישי. במקום זה, לפי הפרסומים, ברק עיין בחומרי התיק שהועברו להגנה, ואז פנה למנדלבליט כלוביסט. הנימוק שמסר לעיתונאים העצים את החרפה: "נתניהו היה מגדולי מגיני המערכת, לא אשכח לו זאת". אחרי הביקורת הוסיף נימוק מביך אחר – נתניהו פעל לריסוק המערכת, ולכן דווקא הודאתו "תוציא את העוקץ מהריסת מערכת המשפט". שום שיקול של צדק או נראות, רק שיקולי עלות־תועלת של החונטה המשפטית. מבחן בוזגלו, השוויון בפני החוק, המנהל התקין ומלוא כל הארץ משפט נשכחו כלא היו.
עסקת טיעון אינה מוסרית בהגדרה: דווקא בגלל חריפות הטענות ראוי להגיע להכרעה משפטית. אפשר להצדיק אותה רק בהבנה שגם הכרעה חלוטה לא תשכנע איש במחנות המבוצרים בעמדתם, ובשאיפה להפסיק את הדימום בחברה הישראלית ולאפשר לראש הממשלה לשעבר מוצא של כבוד. התנהלות המגעים עד כה מנציחה את השיטה אבל לא תרפא שום פצע.
הדיווחים על עסקת הטיעון הכניסו את הקואליציה לדריכות: ביום חמישי שעבר, יממה אחרי הפרסום של בן כספית, התכנס בלשכת ראש הממשלה בקריה הצוות הפוליטי של ימינה: בנט, שקד, מזכיר הממשלה שלום שלמה וראש הסגל טל גן־צבי. לכל הנוכחים היה ברור שפרישת נתניהו עשויה לסיים את דרכה של הקואליציה, או לשנות את הרכבה. בנט רוצה לקיים את הממשלה בראשותו, ולצרף חלק מהליכוד. שקד מעדיפה פירוק של השותפות עם מרצ ורע"ם וחזרה לחיק גוש הימין, גם אם בנט יצטרך לוותר בדרך. אחרי שעות של דיונים, המסקנה המעשית הייתה שאין מה לעשות. שינויים לא יתרחשו מיד אלא רק אחרי שהליכוד יתארגן מחדש. לאופן המדויק שבו נתניהו יפנה את מקומו תהיה השפעה מכרעת: האם ינסה למנות יורש? האם יישאר בתפקיד עד הפריימריז? האם המפסידים במרוץ הפנימי יקבלו את מרותו של המנצח? ליברמן וסער העריכו בשיחות עם בכירים בקואליציה שהליכוד יתפרק.
אף שמרחב התמרון של האגף הימני בממשלה התרחב, דווקא בכנף שמאל נשמעו חריקות: אחרי שוועדת השרים לחקיקה אישרה את חוק האזרחות בנוסח של ח"כ רוטמן, ראש הממשלה החליפי לפיד הגיש ערר על ההחלטה. מאז הקמת הממשלה הוא לא השתמש בכלי הזה אפילו פעם אחת, ובטח שלא בנימוק כל כך מופרך: הוא תומך בחוק, אבל אינו מוכן שיקודם בידי מפלגה אנטי־ציונית (הכוונה למפלגת הציונות הדתית, היחידה בכנסת ששמה עוד נושא בגאון את המילה ציונות).
אחר הצהריים המשיך לפיד באותו קו: במשאל ואטסאפ כמעט טכני שערכה מזכירות הממשלה על הכרה בשלושה ימי בידוד לעצמאים על חשבון המדינה, לפיד התחכם: אני בעד, אבל רק אם יוארך לחמישה. במילים אחרות: הוא נגד. מיד אחריו עדכנו את הצבעתם בהתאם שרי הבלוק השמאלי. מזכירות הממשלה נאלצה להבהיר שההצבעה כבר הסתיימה ולכן העימות נותר מאחורי הקלעים. אבל הצעד החריג ביותר התרחש בהמשך: בנט, שאמר בסוף השבוע שעבר שיסכים לקדם את ועדת החקירה לפרשת צוללות, החליט ברגע האחרון לעכב שוב את ההצבעה. לפיד רתח. אם הצוללות לא יעלו בשבוע הבא, איים, שום נושא אחר לא יעלה. במילים אחרות: בפעם הראשונה מאז קום הממשלה איים לפיד להשתמש בכוחו הפריטטי. את המהפך הזה, מהגננת המרגיעה של הקואליציה לזה שרוקע ברגליו בזעם, מסביר שר בכיר באגף הימני כך: לפיד כבר מבין שהוא לא יהיה ראש ממשלה, אז הוא החליט לעשות שרירים כדי להתחזק בבייס. ביש עתיד טוענים שהאמת הפוכה: לפיד הוא בעל האינטרס העליון לשמר את הממשלה, ומה שקרה השבוע הוא בסך הכול צירוף מקרים: הערר על האזרחות הוחלט כבר לפני חודשיים, ההצבעה נגד ימי הבידוד הייתה בגלל מאבק עם אגף התקציבים, והאיום בהפעלת הפריטטיות על הצוללות הגיע בגלל זגזוג של בנט.
סטירת הלחי המהדהדת ביותר לקואליציה הגיעה מח"כ ג'ידא רינאוי־זועבי. היא הסתירה מחבריה במרצ את כוונתה להצביע נגד חוק הגיוס, עד שראתה שביכולתה לגרום הפסד מהדהד. בנט, לפיד וגנץ מיהרו ללשכת יו"ר הכנסת והחליטו לקדם את החוק שוב בהליך מהיר. מי שנשאר חבול והמום הוא מנסור עבאס. באופן מסורתי, רע"ם איננה תומכת בחוקים הקשורים לגיוס לצה"ל. אבל עבאס גרר למליאה את חברי מפלגתו, נחוש לפצות את שותפיו לקואליציה על מה שעולל להם בשבוע שעבר. הם הצביעו בעד, שילמו מחיר כבד ברחוב הערבי, ועדיין הקואליציה הפסידה. עבאס ההמום הזהיר את הנהלת הקואליציה שאינו יכול להבטיח שיצליח להביא את חבריו להצבעה נוספת בעד חוק הגיוס.
יו"ר רע"ם גם התקשה להבין את הזעם החרדי כלפיו במליאה. דרעי צעק לעברו שבעקבות תמיכת סיעתו בחוק, ש"ס תפעל לגייס את הצעירים הערבים. "אבל זה חוק טוב לכם", התגונן עבאס. רק לפני שבועות ספורים ח"כים באגודת ישראל הכינו אותו נפשית לכך שיצטרך להיות "גוי של גיוס" ולהתיישר למענם עם המשמעת הקואליציונית. אבל לדרעי יש שיקולים אחרים: זה הנאום האחרון שלו בכנסת בטרם ייאלץ להתפטר ביום ראשון כחלק מהסדר הטיעון שלו. הוא היה צריך סערה ראויה לשמה.
גם בני גנץ התבלבל: שר הביטחון טרח לוודא מראש שאין בחוק שום סעיף שידקור את ידידיו במפלגות החרדיות. הם נתנו לו אור ירוק, ופתאום פרצו זעקות השבר במליאה. אחד הח"כים ניסה להסביר לו אחר כך שזה לא אישי. הרי גם הם יודעים שחוק הגיוס מכונה כך בטעות, ולמעשה הוא מבטיח אי גיוס. בלעדיו, כל תלמידי הישיבות יחויבו כמו בני גילם בגיוס לפי חוק שירות ביטחון. המשטרה הצבאית לא תפשוט על הישיבות, אבל מעמדם המשפטי של התלמידים יהיה כשל עריקים. כל הסתבכות קלה עם החוק, אפילו עבירת תנועה, תוביל גם לכלא צבאי. וחשוב לא פחות: בלי הסדר דיחוי ייפגע מאוד תקציב הישיבות. החגיגות של הח"כים החרדים בספסלי האופוזיציה היו אפוא על המבוכה הקואליציונית, אבל בפעם הבאה הם יתפללו שהחוק בכל זאת יעבור.
