נכונותו של בנימין נתניהו לחתום על עסקת טיעון עם הפרקליטות היא ללא ספק דרמטית. אם היא תצא לפועל זו תהיה רעידת אדמה פוליטית שעשויה לשנות את הפוליטיקה הישראלית מיסודה. השאלה הגדולה היא מה גורם לנתניהו להסכים לעסקה כזו אחרי שבעבר סירב לכך בתוקף. התשובה קשורה בתובנה שאת נפילת שלטון נתניהו זירזו הרדיפות, אבל לא הרדיפה השערורייתית שלו בידי מערכות התקשורת והמשפט, אלא רדיפותיו שלו את רוב שותפיו ובעלי בריתו הפוליטיים.
הרדיפה המשפטית של הפרקליטות, בדחיפת גורמים מובילים בתקשורת ובגיבוי האליטה הישנה של השמאל, הייתה ניסיון לפוטש פוליטי. אבל הפוטש הזה נכשל; לא הוא גרם לנפילת נתניהו. להפך, הרדיפה המשפטית הזו גיבשה סביב נתניהו את הבסיס הפוליטי שלו, חיזקה אותו והעצימה אותו. מחוות איסוף הכספים שארגן השבוע ינון מגל למען נתניהו מעידה על כך. הפרקליטות לא למדה את הלקח שהפיקה פולי ברונשטיין, לשעבר מנכ"לית תנועות השמאל V15 ו"דרכנו", כפי שהיא הסבירה כאן בריאיון מרתק לבתאל קולמן: "האסטרטגיה של V15… לא התאימה לישראל. במדינה הקטנה שלנו אי אפשר כמעט להעיר את הבייס הפוליטי שלך ולטלטל אותו בלי לעורר במקביל את הבייס של הצד היריב". לא זו בלבד שתומכי נתניהו לא נרתעו מההאשמות, המופרכות ברובן, אלא שהם הצטופפו סביבו באהבה גדולה ונשבעו שלעולם לא יצעד לבד.
לא הפרקליטות הפילה את נתניהו אלא הוא עצמו. התכחשותו לשותפיו ורדיפותיו הסדרתיות את בני בריתו הפוליטיים הן שהביאו אותו לדרך ללא מוצא. כאן נעוץ שורש כישלונו הפוליטי וחוסר יכולתו לנצח בארבע מערכות בחירות רצופות. ההתנהלות הזו הגיעה לשיאה בהתכחשות לרוטציה עם גנץ מזה, ובהותרת הציונות הדתית באופוזיציה אף שחתמה בשבילו על מסמכי נאמנות משפילים מזה. בכך הוגדשה הסאה. רבים מדי כבר לא האמינו לו ולא היו מוכנים לשתף איתו פעולה. נתניהו מצא עצמו, באשמתו בלבד, צועד לבד.
עד היום סירב נתניהו להכיר בכישלונו ולקחת אחריות. הוא מיאן להשלים עם העובדה שהגיע למבוי סתום ואין ביכולתו לחזור לראשות הממשלה. הוא המשיך לנטוע בתומכיו ובשותפיו תקוות שווא שהנה "הממשלה הרעה הזו" נופלת והם חוזרים לשלטון. היום, כחצי שנה אחרי הקמת ממשלת בנט־לפיד, הפנים סוף־סוף נתניהו את המצב והבין שתמה דרכו הפוליטית.
אלא שגם היום, כשהוא מכיר במציאות ומבין שלא נותרה לו ברירה אלא לפרוש מן הפוליטיקה, נתניהו לא מוכן לקחת אחריות על כישלונו. הוא מעדיף לגלגל את האחריות הזו על הפרקליטות ולהציג עצמו כקורבן. הוא בוחר לפרוש מן הפוליטיקה, אבל במסלול המשפטי. הידיעות על הסכמתו האפשרית לכך שעסקת הטיעון תכלול התחייבות לפרישתו מהפוליטיקה, בהטלת קלון או בדרך אחרת, מחזקת את הפרשנות הזו. בפרישה מהפוליטיקה דרך המסלול המשפטי מקווה נתניהו לצוד שתי ציפורים במכה אחת.
נתניהו לא מוכן לפרוש מן הפוליטיקה באופן ישיר, מה שיחייב אותו להודות בכישלונו. הוא גם לא יכול להרשות לעצמו לנטוש את תומכיו, שהוא הבטיח להם להילחם בממשלת בנט-לפיד עד כלות כוחותיו. "אין לנתניהו אישור ללכת, הציבור לא ייתן לו", אמר לפני כחודשיים העיתונאי אבישי בן־חיים, מגדולי אוהדיו. "גם אם היה רוצה לפרוש, המון העם לא מאשר לו". על נטישת המערכה הפוליטית בעיצומה יהיה לתומכיו המסורים קשה לסלוח; אבל את נכונותו לעסקת טיעון, גם אם תביא לפרישתו, יכולים תומכיו לקבל איכשהו בהבנה לנוכח המחיר האישי הכבד שהוא עלול לשלם על לא עוול בכפו (כמעט).
עסקת הטיעון כדאית לנתניהו גם מצד עצמה כמובן. אף שהוא משוכנע בחפותו, גם הוא יודע היטב שאין בכך ערובה לזיכויו המוחלט. להפך, הוא מבין שהפרקליטות ומערכת המשפט לא יוכלו להרשות לעצמן לצאת בלא כלום. ברור לו שהמשך המשפט לא רק יביא עינוי דין ארוך, ולא רק יעלה לו הון כספי רב, אלא ייתכן שיביא אותו לסיים את דרכו בכלא. תקדים הנשיא לשעבר משה קצב ניצב לפניו במלוא איומו.
ומעל הכול, הפרישה דרך המסלול המשפטי מאפשרת לנתניהו לעצב את הזיכרון ההיסטורי בדרך הנוחה לו ולקבע את הנרטיב שלפיו הסיבה לכישלונו הפוליטי נעוצה ברדיפות המשפטיות ולא בהתנהלותו שלו מול שותפיו ובעלי בריתו. כך, מקווה נתניהו, הוא ייזכר לעד כקורבן, בלתי מנוצח בשדה הפוליטי, שרק פוטש משפטי נבזי הצליח להכניעו.
