מדוע מערכת המשפט מעוניינת לשקול עסקת טיעון עם בנימין נתניהו? אהרן ברק ניסח זאת בתמצית: "כדי למנוע קרע בעם". ומדוע שמשפט פלילי יגרום קרע בעם? כי הנאשם ותומכיו טרחו להפוך את ההליך המשפטי נגדו לכתב אישום נגד כל מערכות אכיפת החוק, ואת כל תומכי ההליך המשפטי הפכו לתומכים בהדחת ראש ממשלה מכהן.
עסקת טיעון היא הליך שגרתי במשפטים פליליים בישראל. אבל עסקת הטיעון המדוברת כעת אינה חלק מהשגרה הזו: הנכונות של מערכת המשפט לעסוק בה היא ביטוי להצלחת נתניהו ותומכיו להטיל עליה מורא. זה מה שהכי קשה לקבל: החוטא יוצא נשכר.
בהינתן יכולותיו האסטרטגיות של נתניהו, אין לשלול את האפשרות שהוא תכנן מראש את כל המהלך – להטיל על השיח הציבורי בישראל מספיק מורא, לאורך זמן, מפני קרע בעם, כדי לקדם עסקת טיעון בתנאים מיטביים מבחינתו. תומכיו יוצגו בסיומה של עסקה כזו כטיפשים גמורים; כמי שצעקו בשמו על תפירת תיקים, רק כדי שהפרקליטות, והציבור בכלל, ייבהלו ויחתמו על עסקה. אבל ממתי היה לנתניהו אכפת להשאיר אחריו תומכים פצועים? אולי זו הסיבה לכך שתומכיו לוחצים עכשיו שלא יקבל את העסקה. הם לא רוצים להרגיש שרומו כל הדרך ללשכת היועץ.
המסקנה לכאורה היא שאסור בשום פנים להסכים לעסקה כזו. אבל מה לעשות שהחוטא אכן הצליח לשכנע רבים שהיתה כאן תפירת תיקים, והשיח הציבורי בעניין נתניהו אכן משדר תחושת קרע קשה. לכן יש מקום לשקול עסקה, אבל רק בתנאי שהחוטא לא יצא נשכר מדי; שהוא לא יוכל להציג את עסקת הטיעון כראיה לדימוי המרטיר שהוכחה צדקתו.
לשם כך חובה להתעקש על כך שהעסקה תכלול שני מרכיבים: גם הטלת קלון משפטי, שימנע מנתניהו תפקידים ציבוריים במשך שבע שנים, וגם הודאה מפורשת בקולו שלא נפל קורבן לתפירת תיקים. בלי שני התנאים האלה, העסקה באמת פסולה, והמשפט צריך להימשך עד אחרון העדים והערעורים.
כתבתי השבוע גרסה מקוצרת של הטיעונים האלה בפייסבוק, ובצד הרבה תגובות תומכות נתקלתי גם בתגובות עוינות וחריפות, גם מצד אנשים שאני מכיר כטובים, ישרים וחכמים. וזה מה שהטריד אותי יותר מכל: הרי האנשים שמעו או קראו כמוני את העדויות הקשות במשפט על כך שאתר וואלה הפך את עצמו לאסקופה נדרסת בפני בני משפחת נתניהו, ועל מעורבותם של שרה ויאיר נתניהו בהכרעות לאומיות, עד כדי הטייתו של בנימין נתניהו מהחלטות מוקדמות שלו. הם היו יכולים להבין שאין הרבה מחלוקת על העובדות, אלא בעיקר על משמעותן המשפטית: האם הייתה אכיפה בררנית בהגשת אישום נגד נתניהו על עבירות שאולי גם אחרים חטאו בשכמותן, והאם אפשר לקשור את נתניהו לדרישות אשתו ובנו מאתר וואלה, באופן שיטיל עליו אחריות פלילית.
אבל מעבר לשאלה הפלילית, העדויות היו אמורות להסיר כל ספק סביר בדבר פסלותו של נתניהו מבחינה ציבורית. מדוע אפוא הם ממשיכים ללכת אחריו בלהט שכזה, אפילו כשנודע שהוא עצמו מחפש נתיב מילוט מהמשפט? יתר על כן: כל אחד מתומכיו הרי יודע שמדיניותו של נתניהו לא הייתה בדיוק מנהיגות ימנית מובהקת – מנאום בר־אילן, דרך עסקת שליט ועסקאות הכסף עם חמאס, ועד ההקפאות ופינויי היישובים. מדוע הם ממשיכים לראות בו את מנהיג הימין?
הנה תשובה אפשרית. נתניהו היה מנהיג הימין הראשון שביסס את דימויו הימני לא על עמדות פוזיטיביות – התעקשות על ארץ ישראל השלמה ובנייה בלתי פוסקת ביו"ש – אלא על עמדותיו הנגטיביות: העוינות לשמאל. הראיה החותכת לכך היא שמי שהתרחקו ממנו הם החוגים שממשיכים להחזיק בעמדות ימין פוזיטיביות: אנשי הממלכתיות של תקווה חדשה ואנשי ההתיישבות של מפלגת הציונות הדתית.
זה מעורר שאלה חדשה וקשה: מדוע העוינות לשמאל מצליחה להיות מכנה משותף חזק מספיק שמצליח לגבור אצל חלק ניכר מהציבור גם על זגזוגו של נתניהו בעמדותיו, וגם על השחיתות המוכחת (גם אם עדיין לא ברמה המשפטית) של שלטונו? זה דורש כבר מאמר נפרד, אבל גם חשבון נפש עמוק בשמאל.
