באחד הבקרים השבוע ביקש ממני ידיד קרוב לנסות להבין יחד איתו אם הגיע זמנה של בתו, שכמה ימים לפני כן אובחנה כמי שנדבקה בקורונה, להשתחרר מהבידוד. חיפוש מהיר בהנחיות שפרסם משרד הבריאות הניב תשובה; אולם בתוך זמן קצר מצאנו תשובה נוספת, שונה מהראשונה. לפי האחת הילדה משוחררת לאלתר מבידוד, אך האחרת הותירה אותה מבודדת למשך 48 שעות נוספות. מה עושים? כל המאמצים להבין מההנחיות הכתובות מה על הבת לעשות עלו בתוהו, ורק אחרי "שאלת חכם" במוקד "קול הבריאות" התבהרה התמונה. בהמשך היום יצאו גם הנחיות מעודכנות כתובות שהבהירו עוד יותר את המצב, והותירו את הילדה שתי יממות נוספות בבידוד.
הבלבול אינו מקרי. במשרד הבריאות משתדלים להבהיר את ההוראות לציבור, אולם כאשר העקרונות שההנחיות נגזרות מהם עמומים, אי הבהירות בלתי נמנעת. כדי להבין את מקור הבלגן יש להביט לאחור, אל השנתיים שחלפו. בשנתיים הללו העיקרון המארגן של ההתמודדות עם הקורונה היה פשוט: ככל שמפלס המגפה עולה כך מסלימים אמצעי ההתמודדות – סגרים, הגבלות, מבצעי חיסונים ועוד. כך היה בכל ארבעת הגלים הראשונים, והמטרה הייתה ברורה – למנוע הדבקות ולהחזיר את שד הקורונה לתוך הבקבוק במהירות האפשרית.
בגל הנוכחי, לעומת זאת, יש תופעה מוזרה: ככל שמפלס המגפה גואה, כך מרדדת הממשלה את האמצעים שנועדו להתמודד איתה. לפני שבועיים נדרשו למאומת עשרה ימים כדי לצאת מבידוד, אך היום אפשר לסיים בידוד בחמישה ימים בלבד. עד לאחרונה חשיפה לחולה קורונה מאומת דרשה בדיקת PCR לשלילת מחלה, ואילו היום מרבית האוכלוסייה מסתפקת בבדיקת אנטיגן ביתית שאיש אינו מפקח על איכות עריכתה או על תוצאותיה.
ההסבר התקשורתי המקובל להתנהלות הזו, ההפוכה מההיגיון שהכרנו בשנתיים האחרונות, הוא אובדן שליטה: הרמת ידיים ממשלתית שנובעת מחוסר אונים. אך ההסבר הזה איננו מספק. נראה שמתחת למעטה העמימות והבלבול מסתתרת תפיסה רחבה יותר.
לפחות אצל חלק מקובעי המדיניות חל בשבועות האחרונים היפוך תודעה סביב הקורונה. לא עוד מגפה נוראה שמטרת העל היא להתגונן מפניה, אלא עוד אחת משלל מחלות ויראליות שתוקפות את הציבור, ויש להתמודד עימן בדרכים קונבנציונליות. השינוי התפיסתי נבע בין השאר מממד הזמן: בקרוב "נחגוג" מלאת שנתיים להתמודדות עם הקורונה, ויש גבול למשך הזמן שבו מדינה יכולה להתנהל בתפיסה של מצב חירום. ברגע מסוים החריג הופך לרגיל, ויש להתמודד עם המצב בכלים שמתאימים לחיים רגילים. במקביל, משך המגפה גורם לציבור לחוות "תשישות קורונה". אי אפשר לגזור עליו הגבלות שאינו מסוגל לעמוד בהן, ואין מדינה שמסוגלת להתמודד עם עבריינות המונית.
מעבר לשני אלה, אופיו הקל יותר של הווריאנט השולט כעת בכיפה, האומיקרון, שמדביק כמעט את כולם אך גורם למחלה קלה יותר (כנראה גם בזכות החיסונים), מביא לשינוי הגישה. ובכל זאת, לציבור לא נאמרו הדברים בצלילות, וחבל. הגיעה העת שהממשלה תאמר זאת, ותפסיק את משחק ההגבלות וההקלות. אם האומיקרון הוא רק שפעת, אולי אפילו שפעת קלה, הניחו לנו להתמודד איתה כמו עם שפעת ועזבו אותנו במנוחה.
אימא בעל כורחה
עד כמה צריך המשפט לעצב את המציאות החברתית, ולפי איזה סולם ערכים עליו לעשות זאת? השאלה הזו הונחה לאחרונה במלוא חריפותה על שולחנה של שופטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מיכל ברדנשטיין, שנדרשה להכריע בסוגיה אימהית רגישה במיוחד. אורית ודפנה (שמות בדויים) חיו כזוג במשך כמה שנים, ואף מיסדו את זוגיותן בנישואים אזרחיים בחו"ל. כחלק מהקשר הזוגי החליטו השתיים להביא ילדים לעולם, ולצורך כך אף רכשו מבנק הזרע, בממון רב, מנות השייכות לתורם אחד, במטרה להבטיח קשר גנטי בין הילדים העתידיים. אורית נבחרה להיות הראשונה לעבור טיפולי הפריה וללדת, ובשעה טובה אכן נכנסה להיריון. במשך חודשי ההיריון וגם לקראת הלידה היה ברור לשתיים שזהו ילדן המשותף. הן אף הגישו עוד לפני הלידה בקשה למתן "צו הורות", שיקבע שגם דפנה היא אימו של הרך העתיד להיוולד.
הצו אומנם לא ניתן כמבוקש לפני הלידה אלא כחודש לאחריה. אולם כמו שקורה לעיתים גם במשפחות רגילות, הקשר הזוגי בין אורית לדפנה עלה אז על שרטון. האם היו אלה חילוקי הדעות האידיאולוגיים בין השתיים (למשל, רצונה של דפנה שהילד יגדל באווירה של שמירת שבת) או שמא שובה של דפנה לעבודה בהקדם, ותחושתה של אורית שהיא ננטשה עם התינוק? קשה לדעת, אך התוצאה הייתה אחת: אורית עברה עם הבן היילוד לבית הוריה, והקשר בין דפנה ובין התינוק – שנעדר זיקה ביולוגית אליה – ניתק בתוך שבועות ספורים. החודשים חלפו, ולאחר שהנתק הפך לעובדה מוגמרת הגישה אורית לבית המשפט בקשה לבטל את צו ההורות, כך שהיא תיוותר גם מבחינה משפטית אמו היחידה של הפעוט.
למרות הכעס והכאב, דפנה לא התנגדה למתן הצו. להפך, היא ציינה שלצערה הנתק מהילד בלתי הפיך, וכדי שתוכל לשקם את חייה ראוי לבטל את צו ההורות ולנתק את הזיקה המשפטית בינה ובין הילד.
כאן נכנסה המדינה לתמונה וטרפה את הקלפים. נציגת היועץ המשפטי לממשלה, שהתייצבה בתיק על פי חוק, טענה שצו הורות הוא הליך בלתי הפיך ממש כמו צו אימוץ: אין לבטלו אלא במקרים חריגים במיוחד. ההורות יוצרת לא רק התחייבות הדדית בין ההורים ולא רק "זכויות בילד", אלא גם חובות כלפיו. למעשה, התוכן העיקרי של הורות הוא מחויבות כלפי הילד; ממנה אי אפשר להשתחרר גם בהסכמת הצד שכנגד. והנה, בין שלוש העמדות בחר בית המשפט לבכר את עמדת היועמ"ש: נתק, אפילו ממושך, אינו עילה לביטול צו הורות. לשיטתה של השופטת ברדנשטיין, בדיוק כפי שהורה ביולוגי שנטש את ילדו איננו משתחרר מזיקת ההורות, הוא הדין במקרה של הורות "פסיקתית"; ולצורך העניין אין זה משנה כלל מי אשם בנתק בין הילד ובין האם הלא ביולוגית.
קשה לכפור בהיגיון המשפטי של הפסיקה. הורות אינה צעצוע, וילד אינו נכס שניתן להעברה. ובכל זאת, מותר לפקפק בשאלה אם היומרה של בית המשפט לעצב את המציאות (במקרה הזה לייצר יחסי הורות) באמת תצליח לשנות את המציאות ולהביא לקיום של יחסים כאלו במקום שלא נוצרו מחוץ למסגרת המשפטית, או שקביעתו תישאר ריקה מתוכן.
בעשור האחרון יצרו בתי המשפט יש מאין מסלול לקביעת זיקה הורית (בעיקר במקרה של זוגות חד־מיניים) בין ילד להורה לא ביולוגי, שאינו עובר בדרך החתחתים של האימוץ. המסלול מכונה "הורות פסיקתית", משום שבא לעולם ללא גיבוי מצד המחוקק; לכאורה הוא נועד לשקף ולבטא מציאות חברתית, אך בפועל הוא מבקש לגרום לבריאתה. בית המשפט מתיימר לייצר הורות במקום שאינה נובעת ממציאות החיים, והוא מתעקש לבסס, מכוח החלטה שיפוטית, זיקה הורית ללא קשר ביולוגי. אולי מוטב שיפגין צניעות מול המציאות הממשית, ישקף את ההוויה, ולא ינסה לעצב אותה על פי ערכים משתנים שמכתיבה קבוצה חזקה?
