שנה לממשל הדמוקרטי של ג'ו ביידן וארה"ב אינה יכולה לרשום לעצמה הישגיות בניהול יחסי החוץ שלה, והדברים אמורים גם לגבי הזירה המזרח תיכונית המעסיקה את ישראל. למעשה, אם בוחנים את גישת ארה"ב ביחס למדיניות החוץ ואת גישת ישראל, שגם אצלה מדובר בממשלה צעירה לימים, אפשר כנראה למצוא סימטריה מעניינת וכפולה. סימטריה שבאה לידי ביטוי בשני עניינים מרכזיים שמקרינים על מעמדה הבינלאומי של המעצמה הגדולה ועל מעמדה האזורי של המעצמה הקטנה.
העניין הראשון נוגע לשינוי בפרדיגמת ניהול יחסי החוץ. גם הממשל האמריקני הקודם בראשות טראמפ וגם ממשלות נתניהו, שמו את הדגש על הפרדיגמה הכלכלית-תועלתנית בהתוויית הדיפלומטיה ויחסי החוץ. מבחינת ארה"ב, הסוגיה הכלכלית לא רק שעמדה במרכז סדר היום של הממשל הקודם, אל מול התחרות עם סין ומגמת הגלובליזציה שפגעה במשק האמריקני, אלא הפכה כלי בניהול יחסי החוץ. הן כמנגנון של ענישה שהופעל, למשל, כלפי איראן (מדיניות מקסימום לחץ) והן כמנגנון תומך שאמור לספק יציבות, שבלט במקרה של "הסכמי אברהם".
בהיבט זה, פוליטיקת הזהות הקלאסית אשר שמה את הדגש על אידיאולוגיה וערכים, נדחקה לקרן זווית לטובת "עסקאות תועלתניות". זו גם הגישה שאפיינה את ישראל של ממשלות נתניהו שקידמו למעשה, על גבה השפוף של פוליטיקת הזהות הוותיקה, את רעיון "השלום הכלכלי". לא רק מול מדינות המפרץ, אלא גם בחזית המקומית – מול הרשות הפלסטינית ומול המגזר הערבי בישראל. חילופי הממשל בארה"ב ובישראל לא הכחידו את נוכחות הפרדיגמה הכלכלית-תועלתנית, פרדיגמה שמתבטאת בהמשך שיתוף הפעולה הישראלי ובמימוש עסקאות הנשק האמריקניות עם מדינות המפרץ, אבל הם הדהדו מחדש אלמנטים מתוך פוליטיקת הזהות הישנה.
מבחינת הממשל האמריקני החדש הרי שסוגיות ערכיות-דמוקרטיות, כמו זכויות אדם, השתרבבו מחדש לפוליטיקה הבינלאומית (למשל, סעודיה שיחסיה עם ארה"ב התקררו בשל כך). מבחינת ישראל, במקביל למאמץ להמשיך ולטפח את מורשת השלום הכלכלי, נעשו מהלכים לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם מדינות האזור שזוהו עם פוליטיקת הזהות הוותיקה ועם הגל הראשון של הסכמי השלום, כמו מצרים וירדן. לצד זאת, נעשו גם מהלכים לחימום היחסים עם הפלסטינים, גם אם תחת רישומה של המדיניות החותרת להבטיח את יציבותה של האליטה ברמאללה. כאלה היו הפגישות של שר הביטחון עם אבו מאזן לפני כחודש וזו האחרונה של שר החוץ לפיד עם חוסין א-שייח', מבכירי פת"ח והרשות, המסומן כאחד היורשים הפוטנציאליים של אבו מאזן. כך נוצר שעטנז בין המאמץ לשמר את יתרונות הפרדיגמה הכלכלית-תועלתנית, לבין עשייה שהתכתבה עם הפרדיגמה הזהותית שמזוהה עם הדמוקרטים בארה"ב ועם השמאל בישראל.
העניין השני, המשמעותי יותר, הוא השינוי בעוצמת ההרתעה האמריקנית והישראלית גם יחד. בהקשר הזה, צריך לומר מפורשות: ישראל של נתניהו (לאורך כל שנות שלטונו), כמו ארה"ב של טראמפ, לא נקטה יוזמות מוקצנות בתחום ניהול מדיניות החוץ. לא זכורות הרפתקאות צבאיות של כל אחת מהן ביחס ליריביהן, זולת מבצעים נקודתיים (חיסול קאסם סולימאני למשל). ההפך הוא הנכון. מדובר בשני ממשלים שהפגינו זהירות רבה לגבי השימוש בכוח צבאי, ובמובנים רבים שניהם התייחסו למעורבות צבאית כאל אירוע שעלול להעיב על סדר יומם שהתרכז בהעצמה כלכלית וטכנולוגית.
עם זאת, ארה"ב של טראמפ וישראל של נתניהו הקרינו כלפי חוץ סוג של עוצמה, כפועל יוצא של סגנון תקיף ואגרסיבי. סגנון שבא לידי ביטוי, לדוגמה, במדיניות ישראל בנושא האיראני ובנסיגת טראמפ מהסכם הגרעין שחתם קודמו, ברק אובמה, עם טהרן. באופן הזה נוצר פרדוקס מרתק שבו ארה"ב וישראל נקטו גישה זהירה במדיניות החוץ ובטיפול באיומים, אבל גם הקרינו כלפי חוץ סגנון "רוויזיוניסטי" קשוח שהיה בו כדי לייצר "חומת ברזל" והרתעה מול יריביהן. התוצאה, יש לומר, די מרשימה. בהיבט הישראלי, העשור האחרון היה בבחינת שבע השנים הטובות של מצרים בחלום המלך פרעה. ישראל נהנתה מיציבות ביטחונית יחסית מבלי שהפעילה כוח ממשי או סיכנה דרמטית את חייליה, כשבמקביל התאפשר לה להתרכז בבניית עוצמתה הכלכלית ובמתן איכות ורמת חיים גבוהה לאזרחיה. כל זאת במציאות של שכונה אזורית מסוכסכת, בלתי יציבה ומאוכלסת ביריבים קשים.
מציאות זו עברה, כך הרושם, שינוי מסוים. ניתן לטעון שעל רקע השעטנז שנוצר בין הפרדיגמה הכלכלית לפרדיגמת הזהות, חל כרסום בדימוי העוצמה וההרתעה הישראלי וכמובן גם האמריקני. אירוע הנסיגה החפוז של ארה"ב מאפגניסטן שיקף זאת היטב, וכך גם אירועי "שומר החומות" שהתרחשו בצילן של מספר מערכות בחירות. כשם שארה"ב של ביידן מקרינה פחות עוצמה והרתעה כלפי שחקנים סוררים במערכת הבינלאומית, כך ישראל של השנתיים האחרונות ושל ממשלת בנט־לפיד משדרת פחות תקיפות ונחישות כלפי המרחב המזרח תיכוני. ניתן לראות זאת באובדן המשילות והריבונות, בשטחי ישראל ובהיקפי הפשיעה במגזרים הערבי והבדואי.
במבט כולל, תמונת המציאות שמפגישה בין שתי המגמות הללו – חזרת פוליטיקת הזהות מצד אחד וכרסום ההרתעה מצד שני – הופכת את זירת יחסי החוץ של ארה"ב ושל ישראל למאתגרת הרבה יותר. ההתמודדות הנוכחית של ארה"ב עם רוסיה על רקע המשבר באוקראינה, וזו של ישראל עם איראן הדוהרת, באישור ובסמכות הקהילה הבינלאומית, לקראת הפיכתה למדינת סף גרעינית – ממחישה היטב את כיוונם של הווקטורים האסטרטגיים הפעילים בחזית החוץ. התמודדויות המציבות את שתי "התאומות" הללו בפני דילמה קשה הנמצאת בתווך – בין התעצמות האתגרים והנכונות מצד היריבים "אוהבי הסיכון", לבין רתיעתן הבסיסית, כגורמים "שונאי סיכון", מהפעלה שיטתית וממוקדת של כוח.
