מאז הקיץ האחרון, כשוועדת החקירה לאסון מירון בראשותה מוקמה בקמפוס החרדי שלנו בירושלים ולשכתה הפכה שכנה למשרדי, זכיתי להיפגש עם נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופטת מרים נאור, כמעט על בסיס יומיומי. כהרגלה בקודש, היא עבדה קשה והייתה רתומה כל כולה למשימה.
חלק לא קטן מהעדים החרדים שהופיעו לפניה בוועדה נכנסו אחרי עדויותיהם לקמפוס החרדי וסיפרו לנו על היסודיות והענייניות שלה. הם – כמו גם משפחות הקורבנות שנכחו באולם הקטן ונכנסו אף הם אלינו – היו מופתעים לטובה. בניגוד למה שהם ציפו, על סמך הדעות הקדומות שקיימות בציבור זה נגד בית המשפט העליון הישראלי, הם גילו אוזן קשבת, ידענות, התעמקות וירידה לפרטי פרטים בלי לוותר לאיש. לעומתם, אני לא הופתעתי. מרים נאור הייתה שופטת כזו בכל הערכאות השיפוטיות שאני נחשפתי אליה בהן. מעוררת יראה בידענותה, ביושרתה ובחושיה החדים. שופטת במלוא מובן המילה. לא מה"מתנחמדים" אלא מהמקצועיים.
כשסיפרתי לה על תחושותיהם באחד מהבקרים ששתינו כוס תה אצלה בלשכה, היא ביטלה את זה וסיפרה שהמאמן הראשון שלה במקצוע, נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי ז"ל, אמר לה כשהתמחתה אצלו ששופט שמחפש תשואות מהציבור לא ראוי לתפקידו. וכך באמת מרים נהגה תמיד: היא לא רצה לזרקורים (גם כשעשו לה עוול בוועדה למינוי שופטים, ולמעשה שברו את הכללים כשבחרו למנות את השופט אשר גרוניס לנשיא העליון בניגוד לכלל שהיה מקובל, ודחקו אותה הצידה), לא התראיינה כאשר תפקידיה לא חייבו אותה והעדיפה לדבוק בכלל הישן והטוב ששופטים מדברים לעמם רק דרך פסקי דינם, גם אחרי שהם פורשים. בעיקר אחרי שהם פורשים.
רק אתמול עוד עלינו יחד במעלית והיא נראתה בסדר גמור. הבוקר, עם מותה הפתאומי, כשהיא לא יכולה להתנגד וכשכבר אין חשש שזה ישפיע עליה, אני מבקש לחזור על התשבחות שקיבלה מהעדים שהופיעו לפניה בשיא מכאוביהם כשהיא להם מגן צדק אחרון. תשבחות דומות לאלה ליוו אותה בצדק לאורך כל שנותיה כשופטת בישראל, מאז עלתה לשבת על כס השיפוט ב-1980 ועד ליומה האחרון ממש. לי היא תחסר מאוד, ולא רק בטקס כוס התה של הבוקר.
