כתבתי הרבה על ליאור שלומד איתי פסיכודרמה אבל הקדשתי מעט מאוד זמן, או מילים, לספר על המשתתפים האחרים, ואולי גם להם מגיע. יש את רונית, מנחת הקורס, שהיא רגישה ומדויקת ובאופן כללי מופת למנחי סדנאות באשר הם. ויש את רובי שהוא קצת חנון אבל נהיינו חברים די טובים (לחברה שלו דרך אגב קוראים אימי אז זה משעשע שכזה). יש את נעמה שהיא קצת משונה אבל גם מתוקה לגמרי, ויש את גבריאל שאף פעם לא נוח לי איתו.
גבריאל הוא האיש הכי מבוגר בקבוצה שלנו. הוא בן חמישים ומשהו אבל אנרגטי כמו ילד. בעיקרון הוא די אהוב בקבוצה וגם אני בעיקרון בסדר גמור איתו, רק שלאחרונה שמתי לב שהוא מחבב אותי קצת יותר מדי. אני בחורה די חביבה, אז זה לא שזו פעם ראשונה שמחבבים אותי, אבל הפעם אני מרגישה שיש שם משהו אחר. משהו שגורם לי לזוע בחוסר נוחות מדי פעם, להשפיל מבט, לנסות להיעלם.
אני יודעת איך זה נשמע, זה נשמע שהוא מטריד אותי, שהוא עובר את הגבול (איפה בדיוק עובר הגבול?), שהוא גבר מבוגר וחמדן שמנצל בחורה צעירה (יחסית, אם אתם שואלים את אמא שלי) ומבלבל אותה כל כך שהיא תשכנע אתכם בוודאות שלה שהוא לא. אולי זה המצב, אני לא יודעת. לפעמים יש תחושה שהוא רק מבקש ממני איזה סוג של אישור, כי יש לי מקום מאוד דומיננטי בקבוצה. פעמים אחרות שהוא סתם ידידותי, ואז בפעמים היחידות האלו, שהוא מנסה לקבל ממני משהו שאני לא רוצה לתת.
אחרי אחד המפגשים האחרונים רונית המנחה באה אליי ושאלה אם הרגשתי לא בנוח בתרגיל שעשיתי עם גבריאל. אמרתי לה שכן, בעיקר מהמגע שהוא יצר איתי בתרגיל. לא היה בו איזה משהו חצוף או מיני, אבל זה היה יותר ממה שהיה לי נוח. יותר ממה שרציתי. בעיקר כי לא רציתי בכלל. היא חייכה בהבנה ואמרה שתדבר על גבולות בתחילת המפגש הבא. ואני חשבתי שאיזה קטע שכבר הרבה שנים אני לא שומרת נגיעה ועדיין יש בתוכי איזה מישהי ששומרת נגיעה לחלוטין מאנשים שהיא לא רוצה להתקרב אליהם.
במפגש אחר כך רונית דיברה על גבולות. נמנעתי מליצור קשר עין עם גבריאל בזמן שהיא דיברה, ואחר כך בכל המשך המפגש כשאני דנה עם עצמי בראש האם הוא אשם במשהו ואם לא, אז למה אני מענישה אותו. הייתי שקועה בזה כל כך שלא שמתי לב שכשרונית אמרה להתחלק לזוגות והסתובבתי לימיני ליאור עמד שם. רונית אמרה שנעמוד אחד מול השני במרחק שמרגיש לנו נוח. אחר כך ביקשה שנתקרב עוד קצת והתקרבנו. יכולתי להריח אותו, את הריח המוכר-זר הזה שעושה לי צמרמורת. אולי לשנייה לא נשמתי כי הוא תפס את המבט שלי ושאל בלי קול אם זה לא קרוב לי מדי. חייכתי ועשיתי לא עם הראש ואז גם הוא חייך קצת. ואז נזכרתי איפה עובר הגבול ההוא. בתוכי, בלב שלי, במרחב בין מה שאני רוצה למה שלא שייך אליי. מי שלא מבין את זה אין לא מקום בעולם שלי. ומי שכן…
ליאור שוב תפס את המבט שלי "תתחדשי על הנזם, איזה יפה".
