את הספר "בבת אחת" של רבקי רוזנר (הוצאת שתיים) קראתי כשמו כן הוא: בבת אחת. בשבת אחת גשומה קראתי אותו מקצה לקצה. בשעות שלא קראתי, כי בכל זאת יש סעודות ותפילות וילדים, חשבתי עליו. הגשתי לשולחן עוף ואורז וחשבתי על ארוחות השבת של נעמי גיבורת הסיפור- על הרווקות המאוחרת שלה, על הבדידות שזה מייצר, על תחושת ה'מחוץ למעגל', על שלד החיים שמתרופף. אחים שלה יולדים תינוק אחרי תינוק ומארחים אותה בלב מקבל ואוהב לארוחות שבת שמרפדות את הבדידות אבל גם מעצימות אותה. יש גיל שלא חשובה הארוחה, חשובה האהבה.
הטור הזה הוא לא סקירת ספרות, אני לא נכנסת לניתוח ספרותי של העלילה, התמות, והדמויות. בסיפור הזה אני גם מרגישה שזה לא העיקר. העיקר הוא הצלילה שמציע הסיפור אל הנפש של נעמי, בת למגזר הדתי שמחפשת אהבה. היא מוצאת, את סלע. זה לא השם הפרטי, סלע הוא גם לא בחור. סלע היא נועה סלע, והיא בחורה.
אין שום חד ממדיות ולא התרסה ולא מצעד גאווה בסיפור של נעמי. היא מתחבטת התחבטויות אמת שקרעו לי את הלב. היא לא רוצה לסמן את עצמה כלסבית, לא בעיני העולם, המשפחה או החברות, ובעיקר- לא בעיני עצמה. לאורך כל הספר היא מחפשת לצאת מזה, אפילו לא להיכנס לזה בכלל. היא לא מדלגת אל האהבה הזו ואל הטייטל שבא עימה על ענן ולא רכובה על חד קרן. היא נאבקת בה עד שהיא מוכרעת על ידיה. האהבה מצאה אותה ו'נפלה' עליה, כמו תאונה, כמו גילוי של משהו נורא שאתה מנסה להימלט ממנו, לא להזדהות איתו, להרחיק אותו ממך. אבל הוא לא מרפה, הוא נוכח, עיקש, ואי אפשר לעצום מולו עיניים ולהגיד: "לא ראיתי, לא שמעתי, לא הרגשתי". כמו יין הונגרי. אחריי שהרגשת, לא תוכל לשקר לעצמך יותר.
בספר של רוזנר שהוא בעצם סיפור המבוסס על חוויות שלה עצמה, נעמי מנווטת את הדרך שלה באומץ ובחלישות גם יחד, בישרות ויושרה פנימית. היא לא חוסכת מעצמה ומאיתנו את העוצמות של הכאב, את עוצמות האושר, את עוצמות הקונפליקט ואת עוצמת ההחלטה. סלע לעומתה, כשמה כן היא- יציבה בזהות המינית שלה, שלמה בה. היא מוכנה באחריות מרשימה לוותר על האהבה שלה בשביל לא להכניס את נעמי למערבולת. כי הרי נעמי תצטרך לעמוד מול עצמה ומול המשפחה שלה, לא סלע. היא לא תגרור את נעמי למשהו שלא היא תצטרך לשאת.
חשבתי על אהבות כאלה שקורות לך כמו התנגשות. שהן לא מתאימות בכלל לחיים שתפרת לעצמך. לחיים שאת חושבת שכדאי וראוי לחיות. אהבות שהן מלכוד מובנה, שלמימוש שלהן יש מחיר עצום. את לא יכולה לקפוץ אל תוכן כי אין לך מאיפה לשלם. המימוש שלהן יענה על הבדידות אבל יצור בדידות חדשה- מצד החברה והמשפחה. אלו אהבות שימלאו משהו אחד וירוקנו משהו אחר. אהבות שכרגע נראות שוות את הכל, ו'הכל', זה הרבה מאד. לפעמים הרבה מדי. לפעמים האהבות האלה שהתנגשו לך בחיים גם ייצרו קונפליקט של ערכים, של אמונות ותפיסות שגדלת עליהן. המלכוד הוא כפול, שכן אם לא תממשי את אותה אהבה, מעבר לשברון לב, תוותר התחושה הבלתי נסבלת שאת מתכחשת לאמת. אמת מאירה שנגלתה לך בעל כורחך.
אני חושבת גם מה עושים כשחסרון באהבה דוחף אותך לפינה? ההבנה שעם הגב לים מחליטים החלטות אחרות מאשר החלטות של שפע ונחת. נדחפים למקום שמי שיש אהבה יציבה בחייו לא יוכל לשער בליבו ולא יוכל לעמוד במקומו.
