ואז הגיע הרגע שבו אייל ברקוביץ' ניסה להיזכר איך קוראים למני נפתלי. "הוא נעלם באמת, הבחור הזה, איך קראו לו?" פנה במבט סתום לאופירה אסייג בעודה מעלעלת בתחקיר הוויקיפדיה שערכה על חנוך דאום. עוד אפשר היה לחשוב שהיא המשקיענית מבין שניהם כשפתחה את הריאיון עם הקומיקאי בשאלה מהתקופה שבה עוד היה לו שיער על הקרקפת – "קראתי עליך כל כך הרבה לפני שהגעת לפה כדי לדעת מי אתה. חילוני, דתי, שומרוני, מתנחל. אבל מצד שני אתה לא מאמין באלוהים, מי אתה?" שזה מתוחכם בערך כמו לפתוח שיחה עם נרקומן בשאלה "למה אתה מסניף".
הנה ההשערה שלי: אופירה, במקרה הטוב, קראה את התקציר על דאום כחצי שעה לפני האייטם. ברקו עבר על הדפים כמו רווק שמדפדף בטינדר והחליט כהרגלו שלמה ללמוד משהו על המרואיין כשאפשר פשוט לעשות שכונה באולפן.
עבור אופירה וברקו, שני אנשים שנמצאים כבר לא מעט זמן בתקשורת, תחקיר הוא עניין לחלשים. ובכלל, כללים אלמנטריים בעיתונות כמו למשל לזכור שמות של דמויות מרכזיות באקטואליה ולתת למרואיין לסיים משפט הם בגדר המלצה בלבד. עניין שאין צורך לתת עליו את הדעת כשטבלאות הרייטינג נוסקות ויש בנמצא אנשים שאשכרה חושבים שמדובר בזוג גאונים טלוויזיונים. אבל לא, מדובר בסך הכול בעוד הוכחה ניצחת לכך שהאווילות מוכרת. שעל כל עצלנות תחקירית תכסה השכונה והדאחקה. ובגדול – שאין צורך להיות מוכשר ומשקיען כדי להצליח.
אנחנו נמצאים בעידן של מות המקצוענות. העולם שלנו הולך ומתמלא באנשים מאוד ידועים ואהודים על הציבור שהם נון. נון מגישים, נון אקטורז, נון פסיכולוגים, בעלי נון הכשרה ותואר מהאוניברסיטה של החיים. ופתאום זה נראה לנו נורמלי שפליט ריאליטי כמו אלירז שדה מדווח לנו בפריצת שידור על נחיתת קסאמים בדרום, כי מי בכלל החליט שכדי לתווך לציבור אירוע טראומטי מעין זה צריך להבין משהו מהחיים שלך. ומה בעצם הבעיה בכך שאביבית בר זוהר מעבירה סדנאות על זוגיות, מלבד העובדה שהיא בערך הבן אדם האחרון ביקום ללמוד ממנו על מערכות יחסים בריאות. ולמה ללמוד שש שנים פסיכולוגיה כשאפשר פשוט לקרוא לעצמך קואוצ'ר, מקצוע שאין עליו שום רגולציה בישראל, ולארח אנשים על כורסתך באותו תעריף לשעה בזמן שאתה מאכיל אותם בקלישאות מהאתר של חוכמת הפרפר.
העולם שלנו הולך ומתרוקן מאותם אנשים שאשכרה יודעים מה זה לעבוד קשה. מה זה להתלבש על תחום וללמוד אותו לעומק ברמה שאיש מלבדך לא יבין בו כמותך. אינטלקטואלים אמיתיים כמו אורן נהרי למשל, שעוד זוכר איך זה מרגיש לשבת בבית אריאלה ולעבור על ארכיון העיתונות. שלא קיים בלקסיקון שלו המושג "לברבר". אדם שהוא מהמשובחים שבעיתונאים, וכל אייטם שהוא מעלה תמיד יהיה מלווה בסקירה מדוקדקת ופיסות מידע נדירות שאיש מלבדו לא יספק לכם. עוד זכורה לי הסקירה שהעביר בימיו האחרונים של הערוץ הראשון לרגל יום הולדתה ה־90 של המלכה אליזבת. שמונה דקות נדירות עם אנקדוטות מעניינות שבשבילן באמת שווה לפתוח טלוויזיה. אבל הקהל כנראה חושב אחרת. ולאט לאט האורן נהרים בחיינו מתחלפים באנשים שנתפסים כיותר "צבעוניים". יצורים משכמם ומטה שהם כל מה שהוא לא – לא משפיל מראויינים, לא חושב שהוא הסיפור המרכזי, לא נותן מקום מוגזם לדעתו ולא ממהר לצאת בכותרות פומפוזיות כמו "בלעדי" ו"ראשוני".
וכך הם משתלטים על חיינו. שורה ארוכה של שרלטנים ואמני חלטורה שלא היה להם מספיק כוח להתיישב על הכיסא וללמוד. בתוך חמישה מפגשים בקורס מקוצר במכון "שלם וקח תעודה" הם כבר הופכים למומחים במשהו. פתאום קם פרשן ספורט בבוקר ומרגיש כי הוא יכול להגיש תוכנית אקטואליה.
"הייתי רוצה להיות ראש ממשלה", אומר ברקו לדאום כשהם עוברים לדבר על נתניהו. "זה דבר מאוד רציני להיות ראש ממשלה. מאוד מכובד". ולרגע נדמה שהוא באמת מאמין בכך. מי אמר שצריך כישורים מיוחדים כדי להנהיג מדינה? אם מירי רגב יכולה להיות שרת תרבות בלי להבין בתרבות, אם פליט האח הגדול יכול לדווח על קסאמים, למה ששחקן כדורגל לא יהיה ראש ממשלה?
