אני פוסט טראומתית

אני לא תמיד מודה בזה, אבל אני פוסט טראומתית.

אבא שלי נפטר כשהייתי בת 13. לא היינו מוכנות לאפשרות הזו. הוא אמנם היה חולה, אבל המחשבה על הסוף לא עלתה על דעתי הצעירה.

בחתונה שלי אמא שלי הייתה עם רגל שבורה בכיסא גלגלים. היא נפלה כמה שבועות לפני כן. פספסה מדרגה במסעדה. פוף.

כמה שנים אחר כך אחותי עברה פיגוע. ירו בה ובגיסי לשעבר מרכב חולף.

שבועות בבית חולים. תקופה ארוכה של שיקום.

שנה אחר כך בת אחותי (אותה אחת מהפיגוע) עברה אירוע מוחי.

שוב נסעתי לביתה. שוב כיבסתי והאכלתי והלבשתי. וגם שאר האחיות שלי. והשכנות.

רק לפני שנה אחות אחרת שלי עברה פיגוע ונפצעה קשה מאד. שוב שיקום ארוך. שוב שכנות בבית שלה. שוב האחיות מתגייסות אחיות.

אמא שלי שברה את שתי הידיים לפני שלושה חודשים. בפיג'מה, נסעתי לבית החולים.

חסכתי מכן ולא הכנסתי לרשימה תאונות דרכים, גירושין ועוד טראומות וטלטלות בדרך. הקילומטראז' של המשפחה שלנו די מטורף.

פעם, אחרי הפיגוע הראשון,  חזרתי הביתה באמצע הלילה ובמקום ללכת לישון כמה שעות ולאסוף כוחות ליום סיזיפי נוסף, ניגשתי לארון בחדר הילדים. הוצאתי את כל הבגדים שלהם, שפכתי הכל על הרצפה והתחלתי לקפל מחדש. ערמתי ערימות. את הערימות הכי מסודרות בחיים שלי. ערמתי לפי מידות, אורכי שרוולים, חורף, קיץ, מעבר… ואז הבאתי מדבקות, כתבתי והדבקתי מתחת לכל ערימה על המדפים. עד שלא סיימתי, לא הייתי מסוגלת לעצום עין.

רק לפני שנה אחות אחרת שלי עברה פיגוע ונפצעה קשה מאד. שוב שיקום ארוך

תבינו, אני לא אישה מסודרת, בכלל לא. מעולם לא הייתי. אבל פתאום הבנתי שהפתעות כשמן כן הן. להפתעות את אף פעם לא מוכנה וזה תמיד בחיפזון וכשהפתעות מתרחשות, השכנה נכנסת לבית ומחפשת בגדים בשביל הילדים שלך ואין לה מושג מאיפה להתחיל ואין לך סוללה כי היית במיון כמה שעות והטלפון שלך לא מפסיק לצלצל ולכן את צריכה להדביק מדבקות. את צריכה להקל עליה.

עד אור הבוקר ישבתי ובבוקר הייתי מרוצה.

זהו. עכשיו, אם אני אמות פתאום, לפחות לילדים לא יהיה קר.

אני מודה שאני שרוטה. אני מודה שאני פוסט טראומתית ואני מתנהלת בידיעה ברורה שאין לי שליטה ומשהו מתישהו כנראה יתרחש. כשהדברים מתרחשים, אני מתפקדת היטב. אני יוצאת לדרך, מתקתקת עניינים. אני בוכה רק אחרי כמה ימים, כשאפשר לעצור. כשיוצאים מכלל סכנה. ככה אני.

כיום, אין לי מדבקות יותר כי הילדים גדולים. הבית לא מסודר כי לא אכפת לי מה השכנים יחשבו כשזה יקרה., אבל הדפוסים שלי חיים ובועטים. כאישה גרושה וכאמא משלבת, אני מתנהלת מתוך הפוסט טראומה שלי. אני נלחמת על כל דקה של קשר של הילדים שלי עם אבא שלהם ושל הילדים של נדב עם אמא שלהם. אין לי זכויות יתר עליהם. אני גם לא רוצה. אני רוצה שהם יהיו קשורים אליהם. שיהיו להם אפשרויות טובות נוספות שהן לא אני. ככה, אם יקרה לי משהו, יהיה להם הורה נוסף מעורב.

כשכולם כאן, אני משתדלת להתנהג כמו בן אדם. להיות הוגנת. להיות נעימה. כי אם יקרה לי משהו, אני רוצה שהם יזכרו את הטוב.

זה רדיקלי. אני יודעת.

כבר אמרתי. אני פוסט טראומתית.