לפני שבועיים בערך עלתה בכירה במשרד הבריאות לריאיון אצל קלמן־ליברמן, ואסף ליברמן שאל אותה מה הדין במקרה ספציפי של אחד מילדיו, שנחשף ביום זה וזה ועשה בדיקה כזאת וכזאת. הבכירה התחילה לגמגם, לשאול שאלות מוזרות ולחלק חילוקים מופרכים, עד שבסופו של דבר יצאו ממנה המילים "יש נהלים ויש מציאות", שהפכו בן־רגע לאחד הציוצים החמים בטוויטר, ולסמל של כל הכאוס במשרד הבריאות.
כשהקשבתי בעצמי לריאיון, הבחנתי כבר ברגע הראשון שהיא בעצם לא יודעת את התשובה. לא בגלל סיבה מהותית מדי. פשוט אין לה כרגע מולה את הנהלים החדשים, והיא לא זוכרת מה בדיוק החוק במקרה הספציפי הזה. וכל השאלות וההבחנות שלה הן ניסיון מגושם לחפות על אי ידיעה פשוטה, כזו שיכולה לקרות לכל אחד.
זה פורמט מלחיץ במיוחד, ריאיון בטלוויזיה או ברדיו. הקצב מהיר, שומעים אותך מאות אלפי אנשים, ואין שום דרך לקחת את המילים בחזרה. והם נופלים בזה פעם אחר פעם, אנשי ציבור בכירים וזוטרים. לוקחים פנייה לא נכונה באיזה ריאיון, וממשיכים להשתבלל בתוכה, לפעמים עד כדי פגיעה מהותית בקריירה. בין אם זו המגרסה של אלעזר שטרן, בין אם זה התוקף של עידית סילמן. בלי להיכנס לכל פרשה ופרשה, המכנה המשותף לכולן הוא רגע אחד של חוסר דיוק, שאותו כבר אי אפשר להשיב לעולם.
יש סיפור בגמרא על רבי יצחק שאמר הלכה מסוימת, קצת חריגה, ואחרי זמן מה שאלו אותו תלמידיו: אמרת את זה? לא אמרתי, השיב רבי יצחק, והתלמידים הנבוכים פנו אל רבא. "הא־לוהים", נשבע להם רבא, רבי יצחק אמר את זה, בעצמי שמעתי, הוא פשוט חזר בו.
משהו תמיד מביך אותי בקריאה של הסיפור. כאשר רבא ואחר כך העורכים של התלמוד משמשים כסוג של מכשיר הקלטה שמאלץ את רבי יצחק לעמוד מאחורי דבריו. בשלב ראשון עולה בי גם תרעומת כלפי הניסיון שלו לחמוק ולהכחיש. אבל במחשבה שנייה, זה בדיוק היופי בתורה שבעל פה, שמאפשרת לפעמים לטעות ופשוט לקחת את הדברים בחזרה כאילו לא היו.
אחד הדינים המרתקים בהלכות לימוד תורה הוא האיסור לכתוב את התורה שבעל פה. "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב". זה מרחב חשוב מאוד, המרחב שבעל פה, על הגמישות והרוורסביליות שלו. הוא מעודד חשיבה יצירתית, מאפשר לקחת סיכונים, מעניק אומץ. ותרבות ההקלטות והשידורים החוזרים, שהועצמה עשרות מונים עם פרוץ הרשתות החברתיות, מאיימת לחנוק אותו.
אלו לא רק הרשתות, אלא משהו בתרבות שלנו, שמנציח את המעידה החד־פעמית והופך אותה חזות הכול. אולי היה זה זיגמונד פרויד, שבעקבותיו התחלנו לייחס חשיבות דווקא למילים שהאדם אומר באופן לא מתוכנן; 'הטעות הפרוידיאנית' מציפה לכאורה על פני השטח את המאוויים הכמוסים שהאדם המודע מנסה לנצור. בין כה וכה עובדה היא שמתוך מאות שעות של ראיונות ביממה, הציבור הרחב ייחשף כמעט אך ורק לטעויות, לקטעי הפספוסים שמקומם צריך היה להיות בסוף הסרט.
יש בכך מן האמת. אם פוליטיקאי בכיר הצמיד לראש הממשלה את הכינוי "זבל" במהלך ריאיון, הדבר משקף מן הסתם משהו מתחושותיו הפנימיות. השאלה היא איזה משקל אנו מעניקים לאותה פליטת פה רגעית, ביחס לגישה המאוזנת והמורכבת יותר שאותו פוליטיקאי מציג בימים שבשגרה. איזה מקום תפסו בשיח הציבורי על הרב עובדיה יוסף כמה התבטאויות לא מוצלחות, למרות שכבר בהקדמה לספרו הראשון הבהיר שאם יימצאו בדבריו "ביטויים קשים או סגנון חריף", מדובר ב"פליטת הקולמוס שלא מדעת הבעלים, והריני מבטלו בזה ביטול גמור ושלם".
הרשתות העלימו את ההקשר מן השיח המודרני. אחד המאפיינים של קטעי הסרטונים עם הנפילות המביכות הוא שתמיד הם יהיו חתוכים, מנותקים. חנוטים בצורה מעוותת כמו גופות פרפרים במוזיאון. רק החייאה אינטנסיבית של מעמד השיחה שבעל פה, כמדיום שבו אפשר להסביר ולסייג ואפילו למחוק, תאפשר להם לפרוש שוב כנפיים. עד אז אני מודה לא־ל על שזיכה אותי לא לשדר ברדיו אלא לכתוב טור בעיתון, טור שאותו אני עורך ומתקן ומאריך ומקצר אינספור פעמים. ומדי פעם מהרהר בחרדה עמוקה מה היה קורה לו ראיתם חלק מן הטיוטות שלי.
