חברתי הטובה רננה חגגה ממש ברגעי כתיבת הטור את יום הולדתה ה־40. בהחלטה הזויה ולא הגיונית, היא בחרה לבלות ערב זה עם משפחתה, הוריה היקרים, אחיה וגיסותיה – ולא איתי. החלטה תמוהה מאוד בעיניי, אז מה אם היא חולקת איתם קשרי דם, איתי היא חולקת הסעות לחוגים, תלונות חדשות לבקרים ומתכונים (את הפרגית עם האורז והכורכום את למדת ממני!!! אל תשכחי). לא הבנתי איך היא חוגגת עם האנשים שגידלו אותה וחלקו איתה בית 20 שנה, בעוד איתי היא חלקה את הכיסא של בית הכנסת כשהילדים היו קטנים, מחוץ לבניין, כשאוזן אחת מנסה להבין איפה החזן, אוזן שנייה מנסה להבין אם הילדים שהולכים מכות אי שם במרחק הם הילדים שלנו ואת כל זה ממסכים קרקורי הבטן שלנו. ביחד דמענו בטקסי הסיום של הגן והיסודי ובת"סים. אבל ניחא, אוותר להם. יש לי אותך (בעזרת ה' לכל החיים). עם הצטרפותך בדיליי לעשור הכי שווה של החיים, אחלוק איתך ועם יתר חברותייך הצעירות מספר תובנות, שאיתן תוכלי להיכנס ברגל ימין – ואם ירצה הא־ל בלי מדרסים – לעשור החדש:
1. שימי לב לטקסט. מעכשיו כשאת מספרת בהתלהבות משהו על מישהי. מישהי מצליחה, או מפורסמת, או שקרה לה משהו, ומישהי אחרת תשאל "בת כמה היא?" ואת תעני אוטומטית: "היא צעירה, היא צריכה להיות בגילי". דמייני באזר ענק של טעות שצופר לך במוח. צעירה היא בת 25 שעכשיו סיימה תואר ראשון והתחילה עבודה ראשונה. צעירה היא בת 31 שעברה למושב עם ילד ראשון ושואלת באופן חסר היגיון אם מישהי מכירה מישהי שעושה לק ג'ל ויש לה תורים למחר. את לא צעירה, את באמצע. ועכשיו את תחליטי אם את נוטלה, או טונה בכריך שנשכח בילקוט לפני היציאה לסגר הראשון ב־2020.
2. היא כן עושה בוטוקס. בקרוב, אם לא התחלת כבר, אחרי שנים שלא התעסקת בכלום חוץ מהמרוץ אחר החיים, את תמצאי את עצמך מתעסקת… לא, לא עם שיעורי תורה מרוממי נפש או חוג לישה בפוליגל, אלא בקמטים. כן, את לא תאמיני איך את יכולה לבהות שעות במראות ולהיות מופתעת מקמטים (זה החלק הקל) ומהגרביטציה. את תשאלי את עצמך עשרות פעמים איך הלחיים שלי הגיעו מנקודה A ל־B והאם יש יתרון בכך שזה עושה צל על הקמטים בצוואר. תני לי לעזור לך במשהו, כל אישה שאת רואה סביבך והיא לא ככה, לא ניחנה בגנים טובים אלא במספר טלפון של מישהי שעושה עבודה ממש טובה. וכן, זו הסיבה שהמון נשים נראות רוב הזמן מופתעות, לא כי הן לא מאמינות שנפגשתן אחרי כל כך הרבה שנים, הן פשוט לא מסוגלות לבצע הבעה אחרת.
3. אל תחכי שיעשו לך, תעשי לך. זה נכון לשרשרת אירועי חגיגות הארבעים. את מצפה מהחברות, מהאיש, מהילדים. זו תקופת קורונה, אכול ומטוש כי מחר יסגרו. אני יודעת שכמו כל הורה בישראל יש לך מטרה אחת בחיים והיא – שכל מה שנקבע יבוטל ונלך לישון לפני עשר. אבל, אם את רוצה לחגוג, להרגיש חגיגית. תרימי לעצמך. תקבעי, תכרטסי, תתכנני. תתחילי בהכי מוגזם ולאט־לאט תגזימי. תנסי, מקסימום תבטלי – ככה כולם יהיו מרוצים.
4. לאיש לא אכפת. כלל ברזל. הייתי עושה קעקוע של הכלל הזה אם היה מותר, ואם לא הייתי מפחדת מלהתחרט על כל דבר. ותודה לך, שמלת נצנצים שלא נלבשה אפילו פעם אחת ולא הוחזרה כי אין למי, שהרסת לי את הביטחון בשיקול דעתי. דברים שאת סוחבת שנים – רק את סוחבת. הרי כבר הבנת שאת לא זוכרת כלום. אחרי הלידות והקוביד, ראשך חלול, כמו קרמבו ללא מילוי (מה הסיכוי? תמותי כבר 2022). אנשים שאת לא שוכחת להם שנים, לא רק שלא זכרו שהם עשו לך משהו, הם גם לא זוכרים מי את. שחררי.
5. תתקדמי. נגמרו התירוצים. סיכוי גבוה שימי הפליטות על ז'קט לפני פגישה מאחורייך. תנצלי את זה, כי בלי שתשימי לב, המתבגרת שרוצה שתקפיצי אותה לקניון – בפעם השמינית השבוע – תשאל אם את פנויה לעשות בייביסיטר על הנכדה.
6. הגיע הזמן להרפות. מה שניסית כל החיים ולא הצלחת – לא תצליחי. אני לא מדברת על דברים משמחי לב כמו ריקודים סלוניים או לחזור לחוג פסנתר. אני מדברת למשל על הכישלון המתמשך שלי בעשיית פתיתים. שלוש אופציות: גוש, מרק או שרוף. לשחרר, פתיתים שיאכלו בצהרון. או המאבק שלי בבצק שמרים. שלוש אופציות: לא תפח, לא תפח או לא תפח. עוגות שמרים נקנה. יאללה, להפסיק להתעכב.
יש לי חברה והיא מהממת, והיא בת 40. מזל טוב רניז.
