בימי חג השבועות לפני הרבה שנים, 17 ליתר דיוק, צוטט קייס אתיופי שאמר: "ירושלים כרעה ללדת וילדה 15 אלף מבניה ביום אחד". היה זה בעקבות מבצע מיוחד, מרגש ומורכב מאוד, שבו חילצה ישראל תוך 48 שעות כ־15 אלף מיהודי אתיופיה בעיצומה של מלחמת אזרחים שם, והביאה אותם ארצה במטוסי חיל האוויר במבצע הירואי.
כדי להבין את עוצמתו של האירוע הזה צריך להיכנס לאתרי האינטרנט של השב"כ ושל חיל האוויר, של משרד הקליטה ושל הסוכנות היהודית, ולקרוא את התיאורים הציוריים על 'מבצע שלמה' ועל היותו אבן דרך מרכזית בחייהם של האנשים שהשתתפו בו בהתרגשות ומתוך תחושה היסטורית. אותו קייס כיוון באופן מפליא לפסוק ייחודי בסוף נבואת ישעיהו (סו, ח): "מי שמע כזאת, מי ראה כאלה, היוּחל ארץ ביום אחד אם ייוולד גוי פעם אחת, כי חלה גם ילדה ציון את בניה".
בשכונות פחונים ובוץ, במחנות מעבר, מעברות למעשה, יושבים כבר יותר מעשר שנים 7,000 בני משפחה וקרובים, זקנים וילדים, של אחינו עולי אתיופיה תושבי ישראל. לחלק גדול מן היושבים שם, בתנאי עוני ומחסור, בנים ובנות ואחים ואחיות המשרתים בצה"ל, לומדים כאן בבתי ספר ובמכללות, ואותם קרובים בארץ נענים באדישות או באטימות מצד הממסד הישראלי. בפיהם של הממתינים באתיופיה יש רק מילה אחת, בפרפראזה על דברי מרים פרץ, מילה שהיא החלום והיא טעם החיים – "ירושלים".
בכל אותן שנים לומדים הממתינים יהדות ועברית. חלקם מתפללים שלוש פעמים ביום לציון וירושלים ושומרים שבת ומועד. בקרבם פועלים מדריכים של בני עקיבא ועוד פעילים ומתנדבים. כאשר יעלו לישראל ישלימו כולם תהליך גיור מלא ולא תיוותר שום שאלה בנוגע ליהדותם. הראשון לציון הרב עובדיה יוסף כבר פסק את פסקו באופן צלול: הם אחינו, ויש להביאם לארץ. האם יש מישהו בעולם שסבור שאפשר לבוא אליהם ולהודיע לכם יום אחד: חברים, זה נגמר, שובו לבתיכם ושכחו מן החלום? לכולם ברור שהם יעלו ויבואו לציון. אז למה מחכים, רק למבצעי חילוץ בעת סכנה?
לאחרונה ביקר באתיופיה הנשיא רובי ריבלין. אני בטוח שלבו של ריבלין יוצא אל האנשים היקרים האלה. אבל הנשיא לא פקד את המחנה, כנראה עקב הנחיה פוליטית, אלא פגש משלחת בין כותלי מלונו. בפיו היו מילים חמות אבל אפילו לא אמירה מעשית אחת. כמה חבל.
שבועיים קודם נהגה השרה איילת שקד אחרת. היא התעלמה מן ההנחיות, ביקרה במחנה ועודדה את האנשים. הידעתם שהקהילה האתיופית הזו שלחה נציג לחידון התנ"ך לנוער שהתקיים בירושלים ביום העצמאות האחרון? הידעתם שלנער הזה, סינטייהו שפראו בן 18, יש אבא ואחים בארץ? הידעתם שהנער הזה ישב על הבמה, שומע את ראש הממשלה ושר החינוך חוזרים ומדברים בפאתוס גדול על ירושלים ועל העלייה לארץ, ואילו הוא יושב כאסיר בחופשה רק אחרי שהופקדה ערבות כספית שתבטיח את גירושו לאחר החידון? זה הגיוני? זה ציוני? זה מוסרי?
ביום ירושלים הזה, שבעים לעצמאות ישראל, עלינו להעניק לירושלים מתנה יהודית וציונית. על ראש הממשלה ושר הפנים לממש את ההבטחות והמילים החמות (והריקות) ולהחליט על "מבצע ירושלים" – השבת בנים גולים מבניה של ירושלים בחזרה אל חיק אמם.
הרב אברהם גיסר הוא רב היישוב עפרה
