קרוב רחוק: היחס בין העולם והקב"ה על פי ה"ייחודים"

ברשימה זו מבקש אני להמשיך עוד קצת במסענו אל עולם הרעיונות של החסידות, והפרשנות שהיא נותנת למושגי הקבלה. הפעם, נלמד מעט על רעיון ה"ייחודים".

היחס בין העולם והקב"ה מתואר בתורת הקבלה על ידי ה"ייחודים". שני ייחודים ישנם: יחודא עילאה (היחוד העליון) ויחודא תתאה (הייחוד התחתון). מקור הדברים בזוהר (ח"א יח): "ברוך שם כבוד מלכותו – יחודא דלתתא. יחודא עלאה – שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". מה משמעות הדברים? ישנן שיטות שונות לפרש זאת, וכאן ננסה ללכת בעקבות הפרשנות שניתנה בחסידות חב"ד.

הייחוד העליון הוא ייחוד תיאולוגי. הוא מבוטא בפסוק "שמע ישראל", ומסומל על ידי שתי הספירות העליונות בעץ הספירות הקבלי: חסד וגבורה. הנקודה הראשונה, המאפשרת את קיום העולמות, מבוטאת על ידי ספירת גבורה, המתארת את המצב שבו אור האינסוף צריך להתעמעם כדי לאפשר את קיומו של העולם שהוא סופי.

החסד שבגבורה

יכולת הקיום של העולם הסופי על יד האינסופי היא פרדוקס, המתאפשר על ידי ה"צמצום", כפי שהראייה מתאפשרת רק אם אנו מונעים את הסִנווּר על ידי עמעום האורות. אולם פעולה זו של גבורה היא גם החסד העילאי, שהרי בלעדיה לא ייתכן הקיום האנושי. עמעום האורות, שהוא ביטוי לספירת הגבורה, מאפשר את הקיום האנושי, ובכך הוא ביטוי לספירת החסד.

כך מגיעים אנו אל הייחוד הראשון, הייחוד התיאולוגי והפרדוקסלי בין החסד והגבורה. ייחוד זה הוא הצימוד בין ה' ו"א־לוהינו" בפסוק שמע ישראל. שם הויה מתאר את הקשר האישי יותר, לעומת שם א־לוהים המתאר את הריחוק. וכך מתואר הניגוד והחיבור בין שתי מידות אלו בספר התניא של האדמו"ר הזקן מחב"ד (שער היחוד והאמונה, פרק ו):

והנה שם א־לוהים הוא שם מדת הגבורה והצמצום. ולכן הוא גם כן בגימטריא הטבע. לפי שמסתיר האור שלמעלה, המהווה ומחייה העולם. ונראה כאילו העולם עומד ומתנהג בדרך הטבע. ושם א־לוהים זה הוא מגן ונרתיק לשם הוי"ה – להעלים האור והחיות הנמשך משם הוי"ה, ומהווה מאין ליש, שלא יתגלה לנבראים ויִבטלו במציאות. והרי בחינת גבורה זו וצמצום הזה הוא גם כן בחינת חסד, שהעולם יבנה בו. וזו היא בחינת גבורה הכלולה בחסד.

וזה שנאמר "והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא־לוהים". פירוש, ששני שמות אלו הם אחד ממש, שגם שם א־לוהים המצמצם ומעלים האור הוא בחינת חסד, כמו שם הוי"ה, משום שמדותיו של הקב"ה מתיחדות עמו ביחוד גמור, והוא ושמו אחד – שמידותיו הן שמותיו.

כעת נעבור לייחוד השני – ייחודא תתאה. כאן עוברים אנו מהצד התיאולוגי לצד האונטולוגי, דהיינו לתיאור המצב בעולם. הייחוד העליון מדבר על אפשרות קיום העולם על ידי הצמצום האלוהי. הייחוד התחתון מדבר על היחס שבין האלוהים לעולם כפי שאנו חווים אותו כאן, וכפי שנגזר מהצמצום של הייחוד העליון.

ישנן שתי אפשרויות לתפיסת האל ויחסו לעולם: היחס התאיסטי – כלומר, אנו עובדים את א־לוהים הנמצא מחוץ לעולם, את האל שהוא טרנסצנדנטי, נשגב ומרוחק מהעולם. יחס זה מיוצג על ידי ספירת "מלכות" – מלכות האלוהים המייצגת ריחוק. היחס השני הוא היחס הפנתאיסטי, שלפיו א־לוהים קרוב ונוכח בעולם (ברשימות קודמות עמדנו על ההבדל בין הגישה הפנתיאיסטית היהודית, החסידית, המדברת על נוכחות א־לוהים בעולם, ובין גישה כמו זו המיוצגת על ידי שפינוזה, גישה שלדעתי חרגה מגבולות הגזרה של היהדות מאחר שהיא יצרה זהות בין האל והטבע).

הייחוד התחתון הוא הקביעה שיש זהות בין שתי הדרכים הללו, כלומר שגישת המלכות איננה אלא שלב ראשון בהתפתחות ובהכרה הדתית. אולם עלינו להגיע לשלב הגבוה יותר שהוא ההבנה וההכרה שישנה נוכחות אלוהית בעולם שלנו, אף שהיא איננה חשופה. הייחוד העליון מבטא את סוד הצמצום של האור האלוהי מהעולם. זו פעולה שיש בה דין וגבורה, אך בו בזמן היא גם פעולה של חסד. אך לעמעום אורות זה ישנה תוצאה נוספת: העולם מופיע ונתפס על ידינו כישות עצמאית ונפרדת מהקב"ה, ומכאן נולדת הגישה הדתית הקלאסית של קבלת עול מלכות שמיים – מלכותו של הקב"ה, המלך המרוחק הנמצא לחלוטין מחוץ לעולם. מטרתנו להגיע אל הייחוד התחתון – להתגבר על אשליה זו שבה אנו תופסים את המציאות כמנותקת מהקב"ה.

בין אדנות להוויה

הייחוד התחתון מבוטא על ידי הייחוד בין שני השמות של הקב"ה: שם אדנות ושם הויה. שם האדנות מייצג את המלכות והריחוק, ומולו עומד שם הויה, המתאר את הוויית ונוכחות ה' בעולם. וכך נאמר בספר התניא:

והנה אף על פי שהוא יתברך למעלה מהמקום והזמן, אף על פי כן הוא נמצא גם למטה במקום וזמן, דהיינו שמתייחד במדת מלכותו שנמשך ונתהווה המקום והזמן, וזהו יחודא תתאה. דהיינו, שמהותו ועצמותו יתברך הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא, מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום, בשמים ממעל ובארץ ולארבע סטרין [כיוונים], הכל מלא מאור אין סוף ברוך הוא.

ספר התניא מסביר כאן שלמרות שהקב"ה מחוץ לזמן ולמקום, הוא גם נוכח בעולם שלנו התחתון, במקום ובזמן. אולם הקב"ה מסתיר ומצמצם את נוכחותו בעולם, אחרת אינסופיותו תגרום לביטול הקיום של העולם הסופי שלנו, שקיים בתוך המרחב והזמן, ולביטול הקיום האנושי. הייחוד התחתון קשור עם הייחוד העליון ונובע ממנו, אך בעוד שהייחוד העליון מתאר רעיון פילוסופי עליון, הייחוד התחתון מתאר את התפיסה הדתית־קיומית שלנו הנגזרת ממנו.

לסיום, בספרו "ובקשתם משם", הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, ששורשיו דווקא בעולם הליטאי־למדני, מתייחס לרעיונות אלו של ספר התניא ומפרש אותם. הרב סולובייצ'יק דן שם במתח בין מידת האהבה למידת היראה, וכך הוא כותב (עמ' 167):

בנוכחות היוצר ובהתפשטותו האינסופית, אין מקום ליצור להתקיים, כי הלא האינסופי בולע ומבטל את הסופיות. זוהי משוואה מתמטית, כי אל־סופיות וסופיות = אל־סופיות. כי מה יש להוסיף על האל־סופיות. כאן מקור היראה. לעומת זאת, מקור החסד הוא בחידוש המתמיד של הקוסמוס ובכך שהוא אינו מתבטל ושהקב"ה מעניק לו ישות מתמדת.

ובהמשך הוא מוסיף (עמ' 169):

התכסות האורות הזורמים מן האינסוף מאפשרת קיום עולמות. ההתבדלות האלוהית מגינה על ההוויה. מתיחות של אהבה הופכת למתיחות של יראה וחרדה… הנפש יראה את האלוהים כי הלוא אי אפשר לה להתקיים במחיצתו, היא אוהבת את האלוהים ודולקת אחריו, כי הלוא אי אפשר לה להתקיים בלעדיו וחוצה לו.