אחרי הטור של שבוע שעבר על הסיגריה הראשונה, הוצפתי בתגובות מבחורי ישיבה שהרגישו צורך לספר לי על הסיגריה הראשונה שלהם. מתברר שכמעט אין בחור ישיבה שלא עישן סיגריות לאיזו תקופה קצרה בחייו, ולכל אחד יש את הסיפורים שלו על התאקלים עם המשגיח ועל השיטות לטשטש את הריח וכל זה.
ובין התגובות היה מישהו בלי תמונת פרופיל שהזדהה תחת השם בראל, והבראל הזה העיר את תשומת ליבי לכך שרק בחורים בישיבות חרדיות מעשנים ככה כמו קטרים, ואילו בישיבות של דתיים לאומיים אחוזי העישון אפסיים. ואני כתבתי לו בחזרה, תודה רבה על ההערה החשובה ידידי. ואותו בראל כתב לי בתגובה, הציניות לא במקום כעת, יש לקחת את הדברים לתשומת הלב ברצינות. אז לקחתי את הדברים לתשומת הלב ברצינות, למרות שהנתון הזה שבראל שלח לא חידש לי משהו. אבל כן עצרתי רגע לחשוב למה זה באמת ככה, למה אצל חרדים מעשנים יותר? אז נכון שאצל דתיים לאומיים הסחיות שולטת וכל העניין של מודעות לבריאות מפותח יותר ובטח יש לזה הסברים נוספים שמניחים את הדעת בכל מיני מכוני מחקר לסוציולוגיה, אז כתבתי לו בחזרה: חלילה ציניות, אני מודה לך על הנתון החשוב הזה ומבטיח להתייחס אליו בטור הבא. אז הנה אני ממלא את חובתי כלפי בראל שבזכותו נזכרתי בסיפור שקרה לי פעם כשהייתי בחור ישיבה צעיר.
זה היה באיזה יום שישי אחד סתמי, צביקה ואני נסענו בטרמפ לאנשהו, והנהג שחבש כיפה סרוגה (מיד־מיד תבינו למה זה רלוונטי) אמר לנו עשר שניות אחרי שעלינו לאוטו שלו, לא חבל? בחורים בגילכם כבר מעשנים? ואנחנו הבנו שהוא מנחש לפי הריח כי רגע לפני כן עישנו בטרמפיאדה, ואני כבר לא זוכר מה בדיוק ענינו לו ואיך התחכמנו איתו (אין מצב שלא התחכמנו), אבל לא עבר רגע והנהג פצח בנאום שלם על זה שבישיבות של דתיים לאומיים אף אחד כמעט לא מעשן, בשונה מישיבות חרדיות, שבהן גם לא עושים ספורט וגם כל היום שותים פטל וגם מעשנים עישון אקטיבי ופסיבי, והחוסר־מודעות הזה לבריאות הוא חור תרבותי וחינוכי שאין אצל הדתיים לאומיים ברוך השם. ואני זוכר שכדי לעשות עלינו רושם שהוא לא סתם עם הארץ, הוא השתמש במונחים שחוקים כמו "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ובכל מיני ציטוטים מהרמב"ם שקשורים לבריאות. ואנחנו ישבנו ושתקנו ועשינו אחד לשני פרצופים של "מה המזרוחניק הזה רוצה מהחיים שלנו עכשיו?" ואמרנו לו אתה צודק, אתה באמת צודק, אתה ממש צודק. אבל זה לא גרם לו להפסיק להטיח בנו את זה שאנחנו הורגים את עצמנו בידיים וכל סיגריה היא מינוס שמונה דקות מהחיים ועוד כל מיני תיאורי זוועה על ריאות מלאות בזפת והתקפי לב לפני גיל ארבעים, שמשום מה לא עשו עלינו רושם רב מדי, והנהג המשיך לנאום ולנאום ואין לי ספק שמתישהו הנאום שלו הגיע לכך שבנוסף לכול אנחנו גם לא עושים צבא (מאוד קשור לעישון כידוע) אבל יכול להיות שאני מתבלבל עם טרמפ אחר או עם תקרית אחרת, כי בגדול, יותר מדי פעמים בחיים הטיחו בנו את העובדה שלא עשינו צבא גם כשזה לא היה הכי קשור. סתם כי זה כיף.
לא עבר רגע והנהג פצח בנאום שלם על זה שבישיבות של דתיים לאומיים אף אחד כמעט לא מעשן בשונה מישיבות חרדיות, שבהן גם לא עושים ספורט וגם כל היום שותים פטל
ואנחנו המשכנו לשתוק ולהנהן ולקוות שכל הרמזורים יהיו ירוקים והטרמפ המוסרניקי הזה יסתיים בקרוב. אבל אז, תאמינו או לא, באורח פלא, הנהג שתק לרגע ובדיוק ברגע שהוא שתק אפשר היה לשמוע את הרדיו, וברדיו דיבר אהוד בנאי הצדיק בתוכנית הקבועה שלו ביום שישי בגל"צ. ואהוד, כדרכו שובת הלב, תיאר איזה תיאור ציורי של זיכרון שלו, אני לא זוכר ממש את כל הפרטים, אבל משפט אחד צרוב אצלי בלב מאותו הרגע. אהוד אמר, ואני מצטט מהזיכרון שלי: "ואז רגע לפני שעזבתי את העיר ברכבת, הצתי סיגריה בתחנה, כי יש רגעים בחיים שפשוט חייבים להיות אפופים בעשן". והמשפט הזה הדהד בחלל המכונית המזרוחניקית, ואני הסתכלתי על צביקה, וצביקה הסתכל עליי ושנינו הסתכלנו במראה אל הנהג שגם היה מופתע לרגע מזה שאהוד בנאי בכבודו ובעצמו צץ מהרדיו לטובתנו, המעשנים האומללים. ומאותו רגע הנהג לא אמר מילה וגם אנחנו לא, עד שהגענו ליעד וירדנו מהטרמפ לא לפני שאמרנו תודה לבבית ושבת שלום, והנהג המהם שבת שלום ונסע משם. צביקה ואני הסתכלנו על הרכב שלו נעלם בסיבוב ואז הדלקנו סיגריות ושאפנו אותן בארשת חשיבות וצביקה שאל, תגיד, האהוד בנאי הזה שדיבר ברדיו היה פעם בחור ישיבה חרדי?
