זיכרון השואה הוא שישמש כתמרור אזהרה אנושי כללי

הזווית שלהם, בעיניים שלנו

מדינת ישראל מציינת בשני העשורים האחרונים שלושה 'ימי שואה' שנתיים: אחד לכלל הישראלים (כ"ז בניסן), אחד לדתיים (עשרה בטבת), ואחד, שיחול מחר, ה-27 בינואר, כאות הזדהות עם הקהילה הבינלאומית, שמציינת ביום הזה את יום השואה הבינלאומי (יום שחרור מחנה אושוויץ).

אומרים שהחוט המשולש לא ינתק במהרה, אבל במקרה הזה הוא לא נכון מלכתחילה. לא נכון להמשיך את ההפרדה בין יום השואה בכ"ז בניסן לעשרה בטבת. הרי עשרה בטבת הוא יום צום ואבל לאומי הרבה לפני שהפך ל-"יום הקדיש הכללי", וממילא כל ציון השואה לגביו לא נעשה בטקסים ממלכתיים אלא בבתי הכנסת, שבהם נאמרים תפילות הקדיש לזכרם של קורבנות השואה שתאריך פטירתם המדויק לא ידוע. אם יועברו תפילות הקדיש הללו לכ"ז בניסן, שני הצדדים יהיו נשכרים: יום השואה יקבל משמעות דתית שחסרה בו, ותפילות הקדיש על קורבנות ספציפיים יהפכו לחלק מהציון הממלכתי של היום הזה, ולא יהיו עוד רק נחלת בתי הכנסת האשכנזיים.

את יום השואה הבינלאומי צריך באמת לציין ככזה. האירוע המרכזי בו לא צריך להיות עוד נאומים בכנסת, ועוד סרטים ותכניות בתקשורת הישראלית עבור הציבור הישראלי, אלא כינוס של כל שגרירי המדינות המוצבים בישראל ב-"יד ושם", לציון השואה ההיא, והדרכים להיאבק באנטישמיות בהווה.

את האירוע הזה ראוי לקיים, משום שהקהילה הבינלאומית קיבלה על עצמה ממילא לציין את יום השואה. בשאר ימות השנה, לעומת זאת, דווקא לא נכון עושה המדינה כשהיא מזמינה ל-"יד ושם" את כלל מנהיגי המדינות המתארחים בה, וכביכול כופה עליהם את הביקור. השואה איננה אירוע שמכבד את העם היהודי. אדרבה, היא הסמל המובהק ביותר של חוסר האונים היהודי כעם שחי רוב תולדותיו כמיעוט נרדף.

כמו שלא ראוי שאדם פרטי יתגנדר בנכותו, או באסונות חייו, בפני זרים שאינם מתעניינים בכך ביוזמתם, כך לא ראוי שמדינת ישראל תעשה זאת ביחס לשואה. מי שיבקש ביוזמתו ביקור ב-"יד ושם" צריך כמובן להתקבל שם במלוא הרצינות והכבוד הראוי. אבל הניסיון לכפות על מנהיגים זרים היזכרות בשואה, במטרה לעורר את רחמיהם ואהדתם לישראל של היום, הוא הדבר המקומם יותר מכל. עם ישראל ראוי למדינה משלו לא רק בגלל השואה, ושימוש בזיכרונה למטרות מדיניות בהווה יש בו משום ביזוי זכרם של הקורבנות.

יתר על כן: לא פעם עולה בשיח הציבורי שלנו טענה על כך שיום השואה הבינלאומי משמש אומות שונות כדי להביא לסדר היום העולמי את סבלן בהווה, ומשמש גופים בינלאומיים כדי להעלות על סדר היום מעשי ג'נוסייד שונים בהווה. בעניין זה ראוי להבחין בבירור בין העיסוק בשואה במדינת ישראל, מדינת הלאום של עם הקורבנות, לבין העיסוק בה בשאר העולם. מוסד כמו 'יד ושם', ומוסדות זיכרון ישראליים אחרים, רשאים וצריכים לעסוק בזיכרון השואה ובלקחיה – לעולם לא עוד נרשה לעצמנו להיות חסרי אונים, לעולם לא עוד נפגע באופן גורף וקולקטיבי בעמים אחרים – אך ורק בהקשר היהודי הפנימי. כמו שאדם הזוכר את בני משפחתו שמתו במיתות משונות או בשיבה טובה, לא אמור לזכור אגב כך גם את שאר מתי האנושות.

אבל מבחינת האנושות, דווקא אסור שהשואה תיתפס כאסון יהודי דווקא. האם הלקח שהאנושות צריכה ללמוד מהשואה הוא שאסור שיהודים יירצחו על לא עוול בכפם, או שאסור שבני אדם יירצחו על לא עוול בכפם? נדמה לי שהתשובה ברורה. ולכן, ברמה הבינלאומית דווקא כבודו של זיכרון השואה הוא שישמש כתמרור אזהרה אנושי כללי, למה שבני אדם באשר הם מסוגלים לעולל לבני אדם אחרים, וממילא לצורך האנושי לעמוד על המשמר ולהיאבק עד חורמה בכל תנועות השנאה וההסתה באשר הן, קל וחומר בכל אירועי הרצח הקולקטיביים עלי אדמות.

התנועה להעצמת האזרח

החלטת הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הצוללות, ראויה להיחשב כניצחון גדול של החברה האזרחית בישראל, גם מצד אנשים שממשיכים להעריץ את בנימין נתניהו. הרי דווקא במקרה הזה, כבר נקבע על ידי היועץ המשפטי לממשלה שלבנימין נתניהו אין אחריות, לפחות ברמה המשפטית. לעומת זאת, בלי כל קשר לעמדה פוליטית, ברור שבפרשת הצוללות יש כמה שאלות קשות שנותרו פתוחות ברמה הציבורית, ולא רק הפלילית: למה בוטל המכרז הבינלאומי לרכישת הצוללות, והועדפו הצוללות גרמניות למרות שדרום קוריאה הציעה מחיר טוב יותר? מה היה טיבו של התהליך שקבע כמה צוללות תרכוש ישראל בסופו של דבר, והאם בתהליך הזה התערבו שיקולים שאינם ענייניים, ובכלל זה קופונים שאנשים כלשהם גזרו כרווח אישי? ומדוע אישר נתניהו לגרמנים למכור גם צוללות למצרים, בלי שהתייעץ על כך לא עם שר הביטחון דאז יעלון, ולא עם הרמטכ"ל דאז גנץ?

שלא בטובתה, הפכה פרשת הצוללות להיות חלק מהשיח הציבורי לא רק ביחס לתיקי נתניהו, אלא גם ביחס לכלל הדיון הציבורי סביב ההערצה/סלידה מנתניהו. יתר על כן: לא רק נתניהו ותומכיו התנגדו בתוקף לחקירת הפרשה. נוצר רושם ברור שגם מערכת המשפט, לכל הפחות בסביבת היועץ המשפטי לממשלה, לא ששים לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה – אם בגלל שליועץ עצמו, בתפקידו הקודם כמזכיר ממשלת נתניהו, הייתה נגיעה לפרשה, ואם בגלל החשש שגילויי שחיתות יסכנו את עצם העסקה עם הגרמנים, כמו גם עסקאות נשק עתידיות איתם.

הצלחתה של התנועה לאיכות השלטון, ושאר הגופים השותפים למאבק, להביא בכל זאת לחקירה, היא אפוא ניצחון מרשים, הן כלפי המערכת הפוליטית והן כלפי מערכת המשפט, ואפילו כלפי האינטרסים הסמויים של מערכת הביטחון שלא לעסוק בפרשה. יש לכך חשיבות עצומה, מעבר לניצחון הנקודתי עצמו. יותר ויותר אזרחים וארגונים התייאשו בשנים האחרונות מעצם המאבק על הנורמות הראויות, מתוך תחושה שלחברה האזרחית אין שום סיכוי להכריע את הכוח והאינטרסים של הפוליטיקאים ומערכות הכוח האחרות.

הניצחון המרשים הזה אמור לספק להם סיבות לתקווה מחודשת גם באשר למאבקים עתידיים: בעבודה חכמה, נחושה ומתמידה, תוך גיוס מערכות שיח שונות – מאנשי מערכת הביטחון ועד עתירות לבג"ץ ותחקירים עיתונאיים – ניתן להכריע גם את הגורמים החזקים ביותר.