שנה אחרי שנה בחורף, מגיע אותו שבוע גורלי בו החזאים מביטים בדרמטיות אל המצלמה או ניגשים בפאתוס אל המיקרופון, ובהתרגשות קדושה הוגים את המילה האחת שמרטיטה את ליבו של כל ישראלי וממלאת כל ילד קטן בציפייה קדושה: שלג. האם בסופו של דבר אותה אבקה לבנה קדושה אכן תיפול עלינו או לא היא שאלה כמעט זניחה, שכן היא לא מונעת את קרנבל מזג האוויר הגדול שמוכרח לבוא לאחר ההכרזה, ולהתעצם ככל שהימים הופכים לשעות ושעת ש' מתקרבת. וככל שהסיכוי גבוה יותר, כך מטפסים הדציבלים עד לקרישנדו דתי של ממש.
האקסטזה הרוחנית הזו הייתה ניכרת אתמול בתוכנית "ערב ערב" של כאן חדשות. התוכנית הקצרה יחסית (35 דקות ו-33 שניות במקרה הזה) היא (כמו אחיותיה לשעות הערב המוקדמות בערוצים המתחרים) בדרך כלל סוג של תקציר מקדים של מהדורת הערב, טעימת חדשות דלת קלוריות למי שנהנה ממנת אקטואליה כפולה, מעדיף לקבל את הגרסה המתומצתת יותר, או סתם לא יכול לשבת מול הטלוויזיה בשמונה. ואתמול, לא רק שמאיה רכלין המנחה פתחה בסיפור השלג שכבר נערם בצפון וממש כבר כמעט מגיע ליו"ש ולירושלים, אלא שהסיפור הזה תפס בקלות את הנתח הגדול ביותר בשידור.
14 דקות מתוך קצת יותר מחצי שעה הוקדשו לשלג. מה קורה בגולן ובחרמון, איך מתכוננים בירושלים, מה המשטרה חושבת, עוד ועוד זוויות סיקור שלא משאירות טיפה אחת נסתרת בקרנבל מזג האוויר החם ביותר מזה כמה שנים.
ולפעמים מתגנבת תחושה שהיא קצת פרובנציאלית, ההתרגשות הזו משלג. בכל זאת, מי שדר או מבקר לעיתים קרובות באזורים מושלגים יותר מכיר היטב את הרגשות השונים-עד-מאוד כלפי שלג במקומות רבים אחרים בעולם. את הנונשלנטיות, השעמום, לפעמים חוסר הסבלנות מהכבישים המושלגים, המדרכות החלקלקות, וסגירת בתי הספר. העובדה ששלושה ימים קודם לסופת שלגים בת יום בקושי מוקדשות לה שעות על גבי שעות של שידור תיראה הזויה לחלוטין לכל אדם עם רקע מעט יותר מושלג.
אבל אם נתגבר על פרץ הציונות האולי-קצת-מוצדק הזה, נראה שיש נקודה אחת שמפוספסת פה: היכולת שלנו להקדיש כל-כך הרבה זמן למזג האוויר.
שעה שהאומיקרון דוהר בין בתים ומעמיס על בתי החולים ברחבי הארץ, קשה להגיד שאין לנו הישראלים בעיות. חוץ מהמגפה שמסרבת למות, המערכת הפוליטית (כן, קואליציה ואופוזיציה גם יחד) במצב זוועתי, שיטת הממשל בקושי מחזיקה מעמד והמשטרה אולי הספיקה לקרוא את הטקסט של הטור הזה הרבה לפני שהוא פורסם בזכות כמה שורות קוד יקרות. ובכל זאת, בייחוד יחסית להרבה מדינות אחרות – מושלגות ולא מושלגות כאחת – מוכרחים להודות שהמצב שלנו הוא, בסך הכול, די סביר. אולי אפילו טוב. האם יש בעיות? ודאי. איומים ביטחוניים? לרוב. אייל גולן עדיין זמר פופולרי? לצערנו, כן. אבל הצלחנו להקדיש כמעט יום שלם אתמול לשלג בלי לפספס יותר מדי חדשות, ואולי זו סיבה בפני עצמה לחגיגה. טפו חמסה.
