לפני שעברו מנווה־דניאל שבגוש עציון לכיכר המדינה, נסעו אביעד וחנה פרידמן לאתר בתל־אביב בית ספר עבור ילדיהם. הם ביקרו בשני בתי ספר של החינוך הדתי בתל־אביב; האחד תורני, השני ממלכתי־דתי. בבית הספר התורני קיבלו את פניהם במאור פנים, עד הרגע שבו סיפרו שאברומי, אחד משלושת ילדיהם, נמצא על הרצף האוטיסטי וזקוק לטיפול מיוחד. "פניה של המנהלת האפירו", מספר פרידמן בספרו החדש, "ביום בו תקרא לי אבא". "אני רוצה לומר לכם שאנחנו פחות טובים בטיפול בילדים מיוחדים, זה הרבה יותר מתאים לבית הספר השני", אמרה להם המנהלת. "אנחנו מצטיינים בגישה התורנית שלנו. נראה לי שכדאי שהבנות ילמדו אצלנו, והילד המיוחד ילמד בבית הספר השני".
בני הזוג פרידמן הודו למנהלת אך הבהירו שבנותיהם ילמדו רק בבית ספר שמקבל גם את אחיהם המיוחד, והמשיכו משם לבית הספר הממלכתי־דתי. כשהמנהלת של הממ"ד שמעה שיש להם ילד אוטיסט, היא אמרה בשמחה: "נפלא. בדיוק בגיל הזה אין לנו אף ילד מיוחד, והשילוב חשוב לנו מאוד". כפי שכותב פרידמן בספרו, זה איננו המקרה היחידי שבו מסגרת תורנית מסרבת להתמודד עם שילוב ילדי חינוך מיוחד ושולחת אותם לבתי ספר אחרים. גם לפני שקראתי את ספרו של פרידמן הכרתי סיפורים על משפחות דתיות שמפצלות את ילדיהם בין בתי ספר. הילדים ה"רגילים" נשלחים לבית הספר התורני, ואילו ילדי החינוך המיוחד נשלחים לבית הספר הממלכתי־דתי הרגיל.
צילום: אריק סולטן
אני לא חושב שהחינוך התורני מדיר מתוכו את הילדים החריגים בכוונה תחילה. הסיבה לכך שהוא לא מוצא להם פתרונות היא סולם ערכים בעייתי. ההשקעה בהכלת ילדי החינוך המיוחד פחות חשובה בבתי הספר הללו מחיזוק הלימודים התורניים. כפי שכותב פרידמן, זהו סדר עדיפויות לקוי שמודד תורניות במידת הפרדה בין בנים לבנות ובמספר שעות לימודי הקודש, אבל מזניח מצווה כמו "ואהבת לרעך כמוך" ומצוות אחרות שבתחום בין אדם לחברו.
סיפור בתי הספר הוא רק אחד מעשרות סיפורים קטנים, המתחברים ליומן מסע חשוף ונוגע ללב שכתב פרידמן בכנות, ברגישות ובכישרון רב. 'ביום בו תקרא לי אבא' (הוצאת סלע מאיר), מלווה את סיפורם של אברומי ומשפחתו מרגע לידתו ואבחונו כלוקה באוטיזם קשה ועד לימים אלו, כאשר הוא מסיים שנת לימודים במכינה קדם־צבאית, עובד לפרנסתו ועומד בפני התנדבות לצה"ל. המסע הארוך והמאתגר שעברו ועוברים אברומי ומשפחתו בדרך הבלתי־נגמרת לשילובו בחברה הניב לא רק ספר מרתק, מרגש ומעורר תקווה, אלא גם מסמך חברתי ומוסרי נוקב וחשוב על ערכו של השילוב.
הפרא והפער
אחת התובנות שעולות מספרו של פרידמן היא תרומתם הקריטית של אנשי המקצועות הפרא־רפואיים לקידומם של הילדים האוטיסטים ולשילובם בחברה. מעבר להורים מסורים, אברומי פרידמן זכה למעטפת של מטפלים ושל סייעים מסוגים שונים. לא מעט בזכותם הוא הצליח לשבור תקרות זכוכית רבות שילדים אחרים במצבו אינם זוכים לשבור. בהקשר הזה, לא יכולתי להימנע מהמחשבה על הפערים הגדולים שקיימים בתחום זה בין מרכז לפריפריה.
החוק והתקנות מקנים לילדים אוטיסטים מסגרות חינוך מיוחדות וטיפולים ייחודיים, אבל לחוקים ולתקנות אין משמעות כשבשטח אין מי שיממש אותם. מכשולים וחסמים שעומדים בפני הורים לילדים עם צרכים מיוחדים במרכז הארץ, מועצמים לממדי ענק בפריפריה. מחסור קיצוני בכוח אדם מקצועי בדרום אינו מאפשר אבחונים וקבלת טיפולים בזמן סביר, גם לא בשוק הפרטי. הפער נפתח כבר בשלב האבחון. בעוד במרכז הארץ עומד זמן ההמתנה לאבחון על כשלושה חודשים בממוצע, בדרום ימתינו ההורים לא פחות משנה רק כדי לזכות באבחון. הורים שיש להם יכולת כלכלית נוסעים למרכז כדי להשיג אבחון מוקדם יותר. הורים אחרים מתמודדים עם ילדים לא מאובחנים, לא מוכרים ולא מטופלים.
גם אחרי שלב האבחון, המחסור באנשי מקצוע בדרום יוצר זמני המתנה ארוכים ובלתי נסבלים לקבלת טיפול. ילד בדרום שכבר אובחן כאוטיסט עלול להמתין כשנה כדי לזכות בטיפול אצל קלינאי תקשורת, הן בשוק הציבורי והן בשוק הפרטי. דו"ח מבקר המדינה משנת 2016 כבר התריע ששיעור המטפלים הפרא־רפואיים בדרום נמוך לעומת שיעור המטפלים בכל הארץ, ונמוך מאוד לעומת שיעור המטפלים באזור המרכז. על פי דו"ח של משרד הבריאות והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2012, באזור המרכז עומד מספר קלינאי התקשורת על 0.4 לאלף איש, ואילו בדרום על 0.16 בלבד. בדיון שהתקיים בכנסת בנושא לפני מספר חודשים הוצגו נתונים ולפיהם מספר הספקים למקצועות פרא־רפואיים בקופת חולים כללית, שבה מבוטחים 68% מתושבי הנגב, עומד על 101 בדרום, לעומת 703 בצפון ו־1,238 באזור המרכז.
ילדים עד גיל שבע שאובחנו על הרצף האוטיסטי ושוהים במסגרות הייעודיות להם, זכאים על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי לסל טיפול בריאותי מקדם (טב"מ), אך המחסור באנשי מקצוע בדרום גורם לכך ששירותי הטב"מ אינם ניתנים כראוי. בבאר־שבע אפשר למצוא שירותי טב"מ רק בשלושה גנים מתוך 14 גני תקשורת בעיר. כ־250 משרות המיועדות למטפלים פרא־רפואיים במחוז הדרום של משרד החינוך פנויות ואינן מאוישות.
עמותת 'חברים בנגב – הורים למען ילדים עם אוטיזם' טוענת שדרושים תמריצים כלכליים למטפלים בדרום, אבל הדרישה העיקרית של העמותה היא פעולה לטווח ארוך בתחום הלימודים וההכשרה של מטפלים פרא־רפואיים. קשה להאמין, אך בכל אזור הדרום, מאשדוד ועד אילת, אין כיום תוכנית לימודים אקדמית לקלינאות תקשורת ולריפוי בעיסוק. סטודנטים מהדרום שמעוניינים ללמוד את המקצועות הללו עוברים למרכז הארץ לצורך הלימודים, ובדרך כלל נשארים שם להתמחות ובהמשך גם לעבודה.
ביום שלישי האחרון התקיים דיון נוסף בנושא, בוועדת המשנה לצמצום הפערים ברפואה בין הדרום למרכז בראשות ח"כ מאיר כהן. מהדיון יצאו כמה בשורות. באוקטובר ייפתח במכללת אחווה הסמוכה לקריית־מלאכי מסלול חדש ללימודי קלינאות תקשורת. בנוסף, קופ״ח כללית והרשות לפיתוח הנגב יסבסדו מגורים ושכר לימוד לסטודנטים לקלינאות תקשורת שילמדו ויעבדו בנגב. במקביל, משרד הבריאות יעביר לקופות החולים 40 מיליון שקל לשנתיים הקרובות, להעלאת תעריפי הטיפולים הפרא־רפואיים לילדים, מתוך מטרה שהעלאת התעריפים תסייע לצמצום התורים.
אם לא ייפתחו מסלולי לימוד פרא־רפואיים גם דרומה למכללת אחווה, ואם לא יימצאו תמריצים נוספים לעידוד העיסוק בתחומים אלו, ילדי הצרכים המיוחדים בחבל הארץ הזה ימשיכו לקבל טיפול חלקי וחסר ולא יגיעו למיצוי הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם. את המחיר הכבד ישלמו לא רק הם ובני משפחותיהם אלא החברה כולה. לא בבית ספרנו
מוסדות חינוך תורניים נוטים לדחות ילדים עם צרכים מיוחדים ולהפנותם לממ"ד. זהו סולם ערכים לקוי של הקפדה על הפרדה ולימודי קודש, והזנחת מצוות שבין אדם לחברו
