ועדת החקירה לצוללות: הממשלה פוגעת בתחומים שהיא מאשימה את קודמתה

בספר ההפעלה של הפעיל הרדיקלי ישנו כלל מקיאווליסטי בסיסי: להאשים את היריב בחטאיך. השקרן יאשים את יריבו בשקר, המושחת בשחיתות, וכן הלאה. דפוס הפעולה הזה הפך לנפוץ בישראל מאז קמה הממשלה החדשה, אבל השבוע, בהחלטתה להקים ועדת חקירה ממלכתית לרכש הצוללות, הוא הצליח לשבור אפילו את שיאי הצביעות הקודמים.

ראש הממשלה בפועל, יאיר לפיד, צייץ על הקמת הוועדה כי "פרשת הצוללות וכלי השיט היא פרשת השחיתות הביטחונית החמורה בתולדות ישראל". הדהדו אותו מחדש הרדיקלים הצפויים, כשר הבריאות ניצן הורוביץ, ואפילו אישי ציבור כסימון דוידסון, שייתכן שהקוראים אינם מכירים, אבל מדובר במאמן שחייה ואיש איגוד השחייה לשעבר, ששוריין על ידי לפיד והפך למחוקק נורבגי במדינת ישראל.

ההחלטה להקים את ועדת החקירה גמלה בליבו של בנט, על פי הדיווחים, מסיבה עניינית במיוחד: ההדלפה שמתרקמת עסקת טיעון לנתניהו. בנט נסער ונלחץ, כינס ישיבה בהולה עם יועציו, והחליט להקים ועדה שבעבר התנגד לה, בהבטיחו לציבור שלא נפל רבב ברכש הצוללות.

עד כאן שגרת יומנו הפוליטית העכשווית: שקרים, ציניות, לחץ, קפריזיות, שינוי כיוון והפרת הבטחות. אלא שכעת נוסף טוויסט – בנט, שיזם את ההצבעה בממשלה, נמנע בה ברגע האמת.

דפוס הפעולה ה"מנהיגותי" הזה מזכיר את הדינמיקה של חקיקת חוק ישראל היום, שהפיל את הממשלה בסוף 2014. בזמן ששקד קידמה את החוק השערורייתי בכנסת, בנט יצר לו לגיטימציה ציבורית כשתקף את ישראל היום בכינויים כמו "פראבדה". המקיאווליזם היה ברור: בזמן שבנט מאשים את ישראל היום בניחוחות של קומוניזם, הוא עצמו מנסה לסתום פיות, מעליל על העיתון כזבים, ומבזה את כוחו השלטוני.

אך הנה, ברגע האמת בכנסת, בהצבעה עצמה, בנט ושקד נעדרו. הם ניסו לרקוד על שתי החתונות: גם להשתיק עיתון ימני ולהרוויח נקודות בשמאל, וגם לזכות בתמיכת הימין. ואומנם, ציבור ימני לא קטן שתמך בהם, שבחלקו התפכח לאחרונה, המשיך לתמוך בהם. כיוון שכך, בנט לא מהסס לחזור על התרגיל, והפעם, בלי בושה או מבוכה, כראש הממשלה שיזם את הדיון.

אין בממשלה הזו זכר לענייניות, ובעוד חבריה מוחקים כל שריד לממלכתיות, הם מראים עצמם כנקיי כפיים

שרשרת נזקים

טענת השחיתות הפוליטית ברכש כלי השיט, כפי שכבר התברר בחקירת המשטרה, לא מחזיקה מים. עבדתי בלשכה כשהיא פרצה כ"תיק 3000". כמו בסוגיית מנהרות צוק איתן, נכנסתי, עד כמה שיכולתי, לעובי הקורה של עבודת הממשלה. גם כאן התברר שמדובר בפוליטיקה חסרת מעצורים, שזוכה אומנם לשיתוף פעולה מלא מצד הפעילה הפוליטית המכונה "תקשורת", אך במציאות, כפי שבנט הודה בעבר, ההאשמות חסרות שחר.

מחולל הפרשה היה כנראה בוגי יעלון, במסגרת מסע הנקם האובססיבי ורווי השנאה שלו נגד נתניהו. מהר מאוד התברר שטענותיו בעניין הרכש מבוססות בעיקר על חוסר תפקודו כשר ביטחון. הוא לא ידע מה הייתה עמדת גורמים בכירים במשרדו, לא הכיר את התכתובות והדיונים, הציג קונספירציות פרנואידיות כעובדות, ואחרי כל הפרכה לדבריו שינה את גרסאותיו והאשמותיו. אבל כצפוי, מחנה רק־לא־ביבי אימץ את הטענות בחום, ועד היום ממשיך בתעמולת הכזב הזו.

הבעיה היא שלאדם שלוח רסן וחסר אחריות לאומית, כרבים משרינו היום, רכש ביטחוני אסטרטגי הוא גן עדן לתעמולה נבזית. הכול פה מורכב. יש הרבה סעיפים, הרבה לוחות זמנים, הרבה ספקים, הרבה כסף. יש מתווכים, ממשלות זרות, מכרזים, אינטרסים, ותמיד יש גם מחלוקות ועמדות מקצועיות סותרות. הציבור ברובו לא מבין ברכש שכזה, חלק מהדיונים מאופל וסודי, וההחלטות הן מראש הימור היסטורי בתחום מלא אי־ודאות.

משום כך קל להציג כאן כל החלטה כלא עניינית ולזרוע ספק. כל מה שצריך לעשות הוא להציף מידע חלקי בשאלות נוקבות ורמזים לשחיתות. כל תשובה זוכה מיד להסטת הנושא לתמיהה קולנית אחרת. למה שש צוללות ולא חמש? ולמה נתניהו רצה תשע? ולמה בנפח הזה? ומה עם ארבע ספינות השטח? ומה עם שתי ספינות נצ"ל? ומה עם המספנות? ומדוע המכרז התחיל? ומדוע נגמר? ולמה יש מתווכים? ומה עם המצרים? ולמה לא קוריאה? וכן הלאה, וכן הלאה.

זו עבודת תעמולה קלה. זריית חול בעיני הציבור בנושאים של ביטחון לאומי מובהק. הממשלה הזו מוכיחה שאין לה שום עניין בביטחון, כלכלה, היחסים הבינלאומיים של ישראל וקבלת ההחלטות בקבינט. העניין היחיד שלה הוא תעמולתי, ולעזאזל ישראל.

הנה רשימת הנזקים. ביטחון? העיכוב שגרמו הפוליטיקאים הללו ברכש הצוללות מסכן באופן ממשי את היכולות האסטרטגיות של ישראל. כלכלה? הם גרמו להכפלה במחיר הצוללות, והן יעלו כארבעה מיליארד שקל יותר. יחסים בינלאומיים? גרמניה לא מוכנה לסייע עוד בסבסוד, ואפשר להבין אותה, אחרי שעזרתה זיכתה אותה בהאשמה בשחיתות מצד בכירי הממשלה הזו. ומה עם קבלת החלטות ביטחוניות? ובכן, הקבינט הזה אישר רכש במחיר כפול, בדיון בהול ומבוהל, שבו הצביעו שרים חדשים, חסרי רקע וידע.

אחרונה נותרה הטענה הגלמודה, שהוועדה נועדה לברר את האמת. ובכן, הממשלה עצמה לא מאמינה לטענה הזו. שהרי לפיד, פקודיו ונורווגיו, זועקים כבר שנים, וביתר שאת כעת, שמדובר ב"פרשת השחיתות החמורה בתולדות ישראל" – אחרי חקירת משטרה שטענה אחרת, ולפני שאפילו התכנסה פעם אחת ועדת החקירה הפוליטית שלהם. כך שהאמת מעניינת אותם כמו שעניינה את "פראבדה", והם לא מהססים להשתמש בכוחם השלטוני, תוך גרימת נזקים גדולים למדינה ולאזרחיה.

כך נראית החרבת הממלכתיות הישראלית. אין בממשלה הזו זכר לענייניות, והיא תמשיך לאיין כל מנהג ונורמה ציבורית ברשות המחוקקת והמבצעת. אבל בנוהל המקיאווליסטי, לפי הנחיות ספר ההפעלה לרדיקלים, בזמן שהשרים והח"כים של הקואליציה הורסים כל שריד לממלכתיות ומשחיתים כל חלקה פוליטית, הם מציגים את עצמם כנקיי הכפיים, מצילי הממלכתיות. מעניין אם יש עוד קונים לסחורה הפגומה הזו.