הטור הזה לא עוסק בדרך כלל בביקורת טלוויזיה, אבל הפעם אחרוג מהרגלי ואמליץ לצפות בפרק האחרון של התוכנית "פגישה" של רוני קובן, ב"כאן 11". אורח הפרק ששודר השבוע היה ח"כ דודי אמסלם, אולי האופוזיציונר הבולט ביותר של הממשלה הנוכחית, והשיחה איתו מסבירה לא מעט את התנהלותו הפוליטית.
פחות משתי דקות נדרשו לאמסלם להגיע, מבלי שבכלל נשאל, לראש הממשלה החליפי יאיר לפיד, ולקבוע שכל משפט שלו הוא שקר. ארבע דקות אחר כך הגיע תורו של ראש הממשלה בנט לקבל מאמסלם את התארים "נוכל, רמאי, שקרן וראש ממשלה לא לגיטימי". אמסלם התייחס גם להתבטאות האחרונה שלו נגד שופט בית המשפט העליון דוד מינץ ("שופט הזוי… אם לא שתה איזה בקבוק ערק לפני שכתב את פסק הדין אל תקראו לי דודי") ואמר שמינץ "החליק על המוח" ורק מתוך כבוד אמר שהוא היה מבוסם, ולא טיפש מטופש ואוויל. הדמות האחרונה שחטפה מאמסלם הייתה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שאותו כינה "אבי אבות הטומאה" ו"האדם הכי מסוכן במדינת ישראל".
עד השלב הזה לא היה חידוש בריאיון. את כל ההתבטאויות הללו וחריפות מהן אפשר לשמוע מאמסלם גם בהזדמנויות אחרות. החלק המעניין התחיל כשאמסלם החל להסביר על מה כל הזעם הזה יושב. "יש אנשים בבייס שלנו שמרגישים תחושה של השפלה עצומה, שדורכים עליהם, משפילים אותם, גונבים להם את השלטון ומיירטים להם את המנהיג", אמר. כדי להבין מה מקור תחושת ההשפלה הזו הגיע החלק הבא, שבו סיפר אמסלם את סיפורו האישי והמשפחתי.
הוריו עלו לארץ ממרוקו ב־1958. הם חלמו להגיע לירושלים, אבל כמו רבים מהעולים ממרוקו נשלחו בעל כורחם לבאר־שבע. אביו של אמסלם הצליח לחלץ את המשפחה לירושלים, אבל בתחום התעסוקה הוא התקשה יותר. במרוקו הוא היה איש חינוך משכיל, בארץ הוא עבד בניקיון, וכדי למצוא עבודה עברה המשפחה לקריית־מלאכי. אמסלם מספר שאנשי מפא"י השפילו את אביו, לא נתנו לו עבודה ודיברו אליו לא יפה. "אבא שלי שנא את הממסד המפא"יניקי בצורה בלתי רגילה", הוא אומר, ומודה שהכעס של האב חלחל גם אליו. "אבא שלי העביר לי את זה". בהמשך מדבר אמסלם, תושב מעלה־אדומים, בשמם של תושבי עיירות הפיתוח ויוצא נגד הקיבוצים במועצות האזוריות שהשתמשו במזרחים בעיירות הסמוכות ככוח עבודה זול ולקחו להם את המשאבים. מכאן מגיע אמסלם לתפיסתו שהמזרחים צריכים להוביל את המדינה, ולא האשכנזים.
על הרקע הזה אפשר להבין מדוע אמסלם ממקד את הזעם שלו בבנט, לפיד, מנדלבליט ומינץ, האשכנזים, ומאשים אותם בהתנשאות. את ההאשמות הללו הוא יתקשה להטיח בשרים מזרחים כמו שרת האנרגיה קארין אלהרר, שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון, שרת הכלכלה אורנה ברביבאי, או השרה לשוויון חברתי מירב כהן. אבל מעבר לכך, צריך לומר עוד משהו על הזעם הזה שמוביל את התנהלותו הפוליטית של אמסלם, בייחוד בשנה האחרונה.
הטענות על אפליה עדתית במדיניות הקליטה בשנות החמישים והשישים, הן לא שחרור של שדים ותוצר של תסביכים או דמיונות, אלא טענות רציניות המגובות בעובדות. אי אפשר לספר את סיפורה של המדינה מבלי להכיר בעוולות ובטעויות שנעשו במדיניות קליטת העולים מארצות האסלאם, גם אם רובן נעשו מתוך כוונות טובות.
הכעס של אמסלם אותנטי, אבל הוא לא תוכנית עבודה, ודאי לא עבור מי שכבר כיהן כשר וכיו"ר קואליציה
המתחים והתחושות הקשות והמוצדקות יישארו איתנו כנראה עוד אי־אלו שנים, אבל חוץ מלהקשיב לסיפורים ולכאב, צריך גם לשאול מה עושים עם זה. הכעס של אמסלם אותנטי, אבל הוא לא תוכנית עבודה, ודאי לא עבור מי שכבר כיהן כשר וכיו"ר קואליציה. אמסלם תובע את עלבונם של תושבי עיירות הפיתוח בפריפריה, אבל בקואליציה הנוכחית יושבים שני נציגים אותנטיים של העיירות הללו, שבחרו לא להפוך את המתח העדתי לקרדום פוליטי.
שר הרווחה מאיר כהן נולד במרוקו, ובארץ נשלח עם הוריו למעברת ירוחם. גם הוריו של יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ מיכאל ביטון עלו ממרוקו, נשלחו לירוחם והיו עובדי ניקיון. כהן היה ראש עיריית דימונה, ביטון כיהן כראש מועצת ירוחם. שניהם ממשיכים גם היום לגור בנגב ולפעול בכנסת ובממשלה לצמצום הפערים החברתיים. אבל מעבר לכך, גם ביטון וגם כהן בחרו בדרך שאינה מלבה כל הזמן את האש העדתית, ואינה עסוקה בלתייג בכל סוגיה מי מזרחי ומי אשכנזי, מי ישראל הראשונה ומי השנייה.
ח"כ אמסלם בוחר באופן מודע לתדלק את המתח הזה. הוא מפיק כנראה רווח פוליטי מהבחירה הזאת, אבל חשוב לזכור שזו לא ברירת מחדל. ביטון, כהן ורבים אחרים מוכיחים שאפשר להכיר בעוולות העבר ובפערי ההווה, ויחד עם זאת לוותר על הזעם ועל המשך התיוג העדתי, ולהתמקד בתיקון משותף של העתיד.
שמים גבול
יום העצמאות עוד רחוק, אבל החוזים עם האמנים להופעות ליל החג נסגרים עכשיו. מדי שנה מתפרסמות ידיעות אודות זהות הזמרים שיופיעו בערים השונות, ובעיקר על השכר שירוויחו על הופעתם. רבות מהרשויות שמוציאות מאות אלפי שקלים על ההופעות הללו הן רשויות פריפריאליות, שמבקשות לפצות את תושביהם על מחסור בהופעות במהלך השנה. רובן המוחלט אינן משופעות במשאבים, אבל אירועי יום העצמאות הפכו עבורם לסוג של מבחן. חלק מהתושבים מודדים את הצלחתם של ראשי הערים בהתאם לדרג הזמרים שהם מצליחים להביא לחגיגות.
לכן היה משמח לקרוא השבוע על סירובה של עיריית אור־יהודה לשלם 300 אלף שקלים לעומר אדם, עבור הופעה של 40 דקות בליל יום העצמאות. בעקבות הפרסום הודיעה גם ראש מועצת ירוחם, טל אוחנה, כי לא תחרוג מתשלום של 120 אלף שקלים להופעה של אמן בערב יום העצמאות. גם בעיריית דימונה הוציאו הודעה דומה.
עיני לא צרה ברווחי הזמרים, במיוחד לא בתקופת קורונה. זכותם לדרוש כל סכום, אבל זכותם ואף חובתם של ראשי הרשויות להציב גבולות ולא ליישר קו עם כל תעריף. אפשר להעביר את ההופעות מליל החג ליום החג שבו התעריפים נמוכים יותר, וכדאי לנהל את התהליך בשקיפות ולשתף את התושבים במגבלות התקציב ובקבלת ההחלטות. יום העצמאות הוא הזדמנות טובה למרד של ראשי הרשויות בתעריפים המופקעים של האמנים, ומהפריפריה תצא המחאה.
