רגע נדיר של הסכמה נרשם השבוע בין הימין לחברת מרצ השרה תמר זנדברג, כשציינה בישיבת הממשלה השבועית ש"גם פרשת NSO היא נושא שראוי לוועדת חקירה ממלכתית. לא ייתכן שמדינה דמוקרטית תנהג כאחרונת המשטרים הרודניים שרודפים אחרי אזרחים ואישי ציבור". תורידו את ה"גם", והימין שם.
חשיפת כלכליסט בדבר השימוש הלא מבוקר של המשטרה בתוכנת הריגול של NSO הצליחה לעורר למחאה את האגף הלאומי, בשעה טובה. נכון, כלכליסט העלו על ראש תחקירם את ההאזנות הלא חוקיות נגד מארגני מחאת בלפור, אבל כפי שהובהר שם נוהל החדירה לטלפונים של אזרחים ונבחרי ציבור ללא צו מתאים חצה גבולות פוליטיים, והגיע לקבוצות חברתיות מגוונות, לראשי ערים ולדוד ביטן אחד. אז נכון, אי אפשר להשתמש במשפט בראיה לא חוקית, אבל בדיוק בשביל זה נבנתה המכבסה החשאית: אתה מכניס אליה האזנה לא חוקית, ומוציא מידע מודיעיני חסוי בניחוח רב־ניצב לבנדר.
אם זה לא מספיק, מתברר שגם כשיש צו חתום בידי שופט שמאפשר האזנות טלפוניות, משטרת ישראל מרחיבה אותו לפי טעמה. האזנות זה יופי, אבל אם אנחנו כבר בתוך הטלפון החכם, למה שלא נתחכם ונוציא ממנו הכול? רשימת שיחות, הקלטות, תמונות, הודעות כתובות, יומן אירועים ושעון יקיצה. אנחנו כבר כאן, וכבר באמצע לחטט; ככה חוסמים שור בדישו?
בחלוקת הנכסים הלא מידתית בין השמאל לימין בישראל, המחנה האחד לקח על עצמו את סוגיית זכויות הפרט, והמחנה האחר הסתפק בחוט מאריך. אגרוף הפרת הזכויות תקף באכזריות את המחנה הלאומי בימי ההתנתקות, והשאיר אותו מדמם על גדרות כפר־מימון. המאבק על גוש קטיף ויישובי צפון השומרון חשף אותנו לפנים המכוערות של רשויות החוק, אבל אנחנו – ילדים טובים ירושלים שחוברה לה יחדיו – נותרנו ממלכתיים להכאיב.
ובצדק, כמובן. לגמרי בצדק. הרי גם כשצוררינו עמדו עלינו לכסחנו התבקשנו להתפלל לשלומה של מלכות. אלפיים שנה אחר כך, הכוח הציוני המוביל משמאל ומימין חתם על הכרזת העצמאות שלנו בתוקף זכותנו הלאומית וההיסטורית; עם הרבה "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית", ו"זכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי". הרי לשם כך נתכנסנו, לטובת הקיום הקבוצתי.
כמה קילומטרים ושנים מאיתנו הוכרזה עצמאות אחרת באמריקנית למתחילים. כבר בפסקה השנייה שלה היא חשפה את מטרת־העל שלה: זכויות הפרט. "אנו סבורים… שכל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר". והמדינה? היא כאן כדי להבטיח שהזכויות האלה יתממשו, לא יותר.
הכרזת ה' באייר תש"ח שלנו, הנשענת כידוע על הכרזת 4 ביולי 1776 שלהם, לא ויתרה כמובן על זכויות הפרט, אבל היא בהחלט הציבה במרכז הבמה את הלאום. מאז אנחנו נותנים אמון מלא בראשינו וביועצינו, או לפחות נשענים על אבינו שבשמיים שיתקנם בעצה טובה מלפניו.
אז מה רע בקצת חדירה לפרטיות שלנו? והרי כבר לימדו אותנו רבותינו שיש עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשינו בספר נכתבים. מה כבר יש לנו להסתיר? והנה היו־אס־איים בעצמם הביאו עלינו את כוכבי הניצחון שאנחנו כל כך אוהבים: איפה היינו בלי ג'ק באוור ומרדית גריי שעוקפים נהלים ומצילים חיים נגד הזמן והסיכויים? המאבק הלאומי הרי דורש למצות את כל האמצעים כדי לעצור את הבאים עלינו לכלותנו, ואם כבר טרור לאומני אז גם טרור פנימי; ואם כבר פנימי אז גם פשיעה חמורה; ואם כבר חמורה אז גם קלה; ואם כבר קלה אז צווארון לבן; ואם כבר לבן אז כחול. ושחור. וכתום. מי רצה מדרון חלקלק ולא קיבל?
משטרת ישראל מנהלת, לכאורה, מערך מעקב שלם שבנוי כולו על אינטואיציה של בכירים. היא משיגה "השלמות" בעזרת מידע חלקי או לא קיים, עובדת בשיטת מצליח עצלנית, מנהלת כל מי שלא בא לה טוב בעין, והופכת את חייו עם או בלי תשתית ראייתית. ממש כמו בזירת המשפט שהימין יודע לבקר היטב, גם באגף החקירות במשטרה ראוי לפקוח עין ביקורתית לא רק לאירועי השטח אלא גם ובעיקר לאלה שמתחת לפני השטח. ראוי לרשות האוכפת להיות רתומה היטב במושכות הדמוקרטיות, כשבקצותיהן אוחזים בעלי הבית האמיתיים של המדינה: האזרחים. לא משום שזכויות הפרט עולות על זכויות הכלל, אלא משום שהן היינו הך. בסופו של דבר שחיתות מוסדית מאיימת לא רק על האני האחד אלא על הבית הלאומי כולו.
בכביש 1 ייבחן העם
פרשת חאן אל־אחמר כמשל: מאחז בדואי על ציר מרכזי הופך לסמל המאבק הפלסטיני, מגייס אליו גורמים בינלאומיים, משתק את המשילות הישראלית, מקפל החלטות בית דין, מוביל לפשרה על אדמות מדינה, ואז תושבי המאחז מדברים: "אנחנו מעדיפים לממש את זכות השיבה בנגב", אמרו השבוע בני שבט הג'האלין לכתבנו אסף גבור. "עם כל הכבוד לאינטרס של הרשות הפלסטינית, אנחנו חיים כאן, התנאים קשים והמחשבות לחזור לנגב עולות כל הזמן בשיחות עם אנשים. זכות השיבה היא זכות מקודשת והיא מתממשת בנגב אפילו יותר מהמקום שבו אנחנו יושבים היום". גבולות 67' מישהו?
לתגובות: orlygogo@gmail.com
