כבר הרבה זמן אני רוצה להצביע על מגזר אחד בציבוריות הישראלית שלא זוכה למספיק כבוד והערכה. אנחנו חברה שיודעת להוקיר קבוצות מסוימות ברגעים מסוימים. אנחנו אוהבים את החיילים שלנו גם לא בשעת מלחמה, וכשהמלחמות פורצות, לא עלינו, אנחנו מיד מתגייסים ומרימים פרויקטים שיראו את הערכתנו. לפני שנתיים כמעט יצאנו כולנו למרפסות, ומחאנו כפיים לציבור רופאות ורופאים, אחים ואחיות, שסייעו לנו לנצח את המגפה – טוב, לא לנצח אבל להפסיד בתוצאה צמודה. אנחנו בוחרים בכל שנה את המורה של המדינה, ומפרגנים לאנשי ההייטק שלוקחים את הכלכלה קדימה. אבל יש מגזר אחד, קטן וצנוע, שעוזר לנו לא פחות מכל אלה, ולא זוכה אפילו למחיאת כף יד אחת. אנשי ועד הבית.
אני מגיע משושלת ארוכה של אנשי ועד בית. אביה של סבתי היה ראש איגוד ועדי הבית של מזרח פולין, סבי היה יו"ר ועד הבית הראשון בארץ, ואבי היה בכיר בוועד הבית של הבניין שגרנו בו במשך עשרות שנים. כל הפרטים שציינתי פה הם כמובן שקריים חוץ מהאחרון: אבא שלי, שילוב מדהים של בנקאי עם אדם שידע לכתוב וחיבב חרוזים, היה נכס אדיר בשל יכולתו להכין שלטי מעלית שקוראים ל"מי שלא שילם עדיין נא להעביר 12 צ'קים מיד, כי אתם יודעים שהלובי לא ישפץ את עצמו לבד".
בילדותי אני זוכר ערבים שבהם ישבתי בסלון ולפתע נשמעה דפיקה בדלת; כשאבי פתח אותה ניצב מולו אחד מדיירי הבניין והעביר לו חבילת צ'קים בחשאי, והוא מצידו הוציא לו קבלה, כמו סוחר סמים קולומביאני שמסווה את קרטל ההרואין שלו באמצעות ניהול ועדי בית ושיפוץ מעליות. אבל הדבר הכי קולומביאני שהיה לו הוא בקבוק טקילה מקסיקני שהביא פעם מחו"ל. מה לעשות, הוא באמת אהב להיות חבר בוועד הבית.
אני מבין את הסיפוק בעבודתו של קצין שמגן על מדינת ישראל, או רופא שמציל חיי אדם, או מורה שמחנך את ילדינו להיות אנשים טובים וסקרנים יותר. אבל מה מניע אנשים מן היישוב להקריב את חייהם למען עציצים יפים יותר במבואה? מאיפה נובע הסיפוק של אנשים שסופגים יום־יום, ביציאה מהחניה, תלונות על מנורה שרופה בחניון, או נזילה בגינה, או דליפה מהגג? גרוע מזה: בתקופה של אבא שלי בוועד עוד לא היה ואטסאפ, וכדי להתלונן היית צריך לנצל פגישה אקראית במעלית או לאגור תלונות לישיבת הדיירים הקרובה. אבל היום? כל גחמה קטנה, מובאת מיד לקבוצת הוואטספ של הבניין, ואנשי הוועד ממהרים להבטיח ש"הנושא יטופל". אני אשכרה מדמיין את יו"ר הוועד אצלנו יושב בפנאן בדירה, צופה באיזו סדרה על חייזרים בנטפליקס, ולפתע דנה מקומה 3 מתפרצת לחייו וטוענת שנפל השם שלה מתיבת הדואר והיא צריכה להזמין דחוף לוחית מתכת כמו שיש לשאר הדיירים, כי חבילות לא מגיעות אליה. כמה טוב ונדיב ואדיב וחביב אתה צריך להיות כדי שתקריב מזמן הנטפליקס הפנוי שלך למען אותיות מתכת על תיבת דואר של מישהו?
השבוע הניחו ארון בכניסה לבניין, ומיד סערה קבוצת הוואטסאפ. ההמון דרש חקירה: מי הניח את הארון? אנשי הוועד ניסו להרגיע את הזעם והודיעו שאם הארון לא יפונה בקרוב – הם יפנו לערכאה העליונה: המצלמות סביב הבניין. לאחר כחצי שעה של תלונות בדבר הארון הסורר הוחלט ש"בקרוב" הגיע, ובאישור שופט מחוזי – בכל זאת, אנחנו לא משטרת ישראל – פנה הוועד לתיעוד האבטחה. אבוי, התברר שהארונאי החמקמק ניצל שטח מת, שלא צולם, והניח שם את הארון בלי שנוכל להטיח בו את האשם.
הקבוצה סערה. אנשים רתחו וקצפו. איך ייתכן שהאזור לא מצולם? הרי שמנו מצלמות! רגע לפני שהוכרז על ועדת חקירה ממלכתית בראשות דייר עליון בדימוס כתבה אחת השכנות שהארון שלה, והיא רק הלכה להביא את המכונית של אח שלה כדי שתוכל להעמיס עליו אותו. אחד הדיירים הציע לרדת לעזור לה. הוא היה מהוועד. קדושים, אני אומר לכם, קדושים.
יש לי הרבה חרדות בחיים. כבר כתבתי עליהן: הילדים, הפרנסה, הקיום. הכול יושב עליי. אבל אחת החרדות הגדולות ביותר בחיי היא מהרגע שבו יחליטו אנשי הוועד לפרוש. ככל הידוע לי אין הגבלת קדנציות בוועד הבית, ובכל זאת אני מפחד שהחבר'ה יקבלו רעיונות מהחוקים של הממשלה הנוכחית, ואיזה נודניק יכתוב בקרוב בוואטסאפ שאולי הגיע הזמן לרענן את השורות. תהיה ישיבת דיירים, וישאלו מי מתנדב, ואני אעמוד שם ואתחמק מיצירת קשר עין עד יעבור זעם.
אני מודה, איני מתעלה למדרגת אדם שיכול לכהן כחבר בוועד הבית. אני לא רואה את עצמי מקדיש חצי שעה ביום שלישי בערב כדי להתווכח עם גבי מ"גבי אינסטלציה" על נזילות. מבחינתי הלובי יכול להסתדר גם בלי עציצי ענק. אני לא כותב את זה בציניות: האנשים האלה הם האנשים הטובים ביותר שקיימים פה, חוץ מתורמי כליה לאדם זר. אם יבדקו, בעצם, בטח ימצאו שחברי ועד בית תורמים יותר כליות משיעורם באוכלוסייה.
אני לא יודע מה יוצא לאנשי ועד הבית באשר הם מהעבודה הקדושה שהם עושים, אני רק יודע שהם לא מקבלים את הכבוד המגיע להם. אם זה היה תלוי בי זו הייתה עבודה בשכר. אם אגלה בסוף השנה שחברי הוועד גילחו כמה אלפיות מהסכום שנאסף מהדיירים, אני אסכים לגמרי שזה תגמול צנוע מדי לעמלם, כי אין שום סכום כסף שאפשר למדוד בו את זה שכשהתחלתי לכתוב את הטור התלוננתי בקבוצת הוואטסאפ שהמעלית עושה רעש מוזר, ועכשיו, רגע לפני שאני מסיים, הקדוש מהוועד כבר הודיע שהטכנאי בדרך.
