אני לא יודעת אם סיפרתי פה פעם שאני חובשת במד“א, ומדי פעם מתנדבת באמבולנס. אם לא סיפרתי, זה ככל הנראה כי אני מתביישת שאני לא מוצאת זמן כדי לעשות משמרות, אף שאני נהנית בהן מאוד ואין כמעט דבר שאני עושה שמנציח את רזיאל טוב מהמשמרות שלי במד"א.
אבל יותר מכול אני מתביישת שלא סייעתי יותר במערך בדיקות האנטיגן שמתפעלים באומץ, בגבורה ובהמון נזלת אנשי מד“א התותחים, זה כמעט שנתיים. בחירוף נפש, בגשם ובקור, בחום יולי־אוגוסט האימתני, עם כל החליפה, עם משקף המגן, עם כפפות כחולות ומעליהן עוד זוג כפפות, ללא הבדלי דת גזע ורוק.
רק פעם אחת התנדבתי בתור דוגמת, במתחם בדיקות באחד היישובים הסמוכים. זה קרה בגל החמישי הנוכחי, כשגיליתי שאני מושבתת ומשועממת, ממתינה לאיזו פעילות מאתגרת שתיפול עליי מהשמיים. עד מהרה הבנתי שהדבר המעניין היחיד שקורה כרגע בעולם, הוא בדיקות הקורונה. אז החלטתי להצטרף.
הבוקר התחיל רגוע. רק חמישה עמדו בתור, שמש קרירה עמדה בשמיים, ואני עטיתי את כפפות הלטקס והוצאתי ערכה כדי להתחיל בדגימה.
ראשונה נכנסה אישה בת גילה של אמא שלי. אין דבר מביך ומטריד יותר מלדגום אישה שיכולה להיות אמא שלך – להחדיר לה מטוש לגרון ולאחר מכן לארובות האף תוך עיוות הפרצוף ועידוד חלוש, “הנה, כמעט מסיימים“, כדי שהאינטראקציה המביכה הזו תיגמר על הצד הטוב ביותר.
בעצם יש משהו מטריד יותר: לדגום גבר שהיה יכול בקלות להיות סבא שלי. הוא נכנס אחריה, וכל כמה שניסיתי להפוך את הבדיקה לגיחוך ולשבור את המבוכה, זה לא עזר. בואו נודה, הכנסת מטוש לאף של אדם זר – זה אירוע משפיל ומביך. אני רק מקווה שהוא לא זיהה אותי מבעד למסכה ולא מסתובב עם קפידא עליי ועל בני ביתי.
אחריו הגיעה אמא עם שלושת ילדיה. היא הסתכלה עליי, נדהמה לגלות שיעל שבח בכבודה ובעצמה עומדת לחטט לה ולעולליה באפם, ואני חייכתי “כשיהיו לכם נכדים תספרו להם מי הוציאה לכם נזלת, הם לא יאמינו“.
לא צחקו.
איש אחד הגיע פתאום: “אני חיובי!“, הוא הצהיר בגאווה. “באתי לבדיקה מוסדית אחרי שכל המשפחה שלי כבר מאומתת. היום סוף־סוף גם אני יצאתי חיובי בבדיקה הביתית“. דגמתי אותו ואמרתי לו להמתין בחוץ. “אני רוצה לחכות פה“, השיב, כשעיניו לא משות מהבדיקה.
פזלתי לכיוונה, פס אחד. בלי חיפזון, נחכה בסבלנות. המשכתי לדגום אחרים, ולפתע הוא התפרץ: "לא יכול להיות, תעשו לי שוב, יצאתי שלילי!“. אביאל החובש, אחראי הרפואה בשומרון, התנדב לערוך את הבדיקה בעצמו. התפללתי שגם אצלו הוא יצא שלילי: כזו אני, תחרותית גם בפרטים הקטנים. ותודה לבורא עולם, יצא שוב שלילי. המלצנו שייסע ל־PCR.
בשלב כלשהו התור התארך, ובעקבות הודעה מבית הספר על חשיפה למאומת התחילו להגיע שורות־שורות של תלמידים. פתחנו שולחן דגימות נוסף, והתחלתי בבדיקות.
ילדים, בניגוד למבוגרים, ממושמעים יותר – פחות חשדנים, לא מתווכחים, פותחים פה גדול, ובעיקר לא מדברים איתי. לא שיש לי בעיה עם דיבורים, פשוט כשאת בדיוק מוציאה לבן אדם נזלת ירקרקה מהאף אין לך חשק לשמוע כמה השראה את ואיזה טור מצחיק כתבת על הילדים שלך.
בקיצור, הילדים עברו בזה אחר זה – לחצי מהבנים קראו ניתאי, לחצי השני דביר – והגישו לשונות ורדרדות. ניתאי מספר שמונה היה הראשון לשבור את השתיקה: הוא הסתכל עליי ושאל, “את יעל?“. “כן“, עניתי בפליאה, “אתה מכיר אותי?“. עיניו הגדולות נפערו וחיוכו נמחק: “אמרו עלייך בחוץ שאת עושה הכי עמוק“.
אתם חייבים להבין: לכל דוגם במד“א, כמו לכל בן אנוש, יש מוניטין ששהוא מטפח במשך שנותיו, והמוניטין הללו ילוו אותו מעלה אחרי מאה ועשרים. הם מגדירים אותו: כמה הוא מחייך, כמה הוא יעיל וזריז, כמה הוא נחמד. עד אז לא ידעתי שגם לי התפתח מוניטין בתור דוגמת. אבל ברגע שניתאי השמיני סיפר לי על רחשי הקהל שם בחוץ ועל השם הרע שיצא לי, יצאתי למלחמת מגן. מלחמה על שמי הטוב. “אני? אני עושה עמוק?“. הוא הסתכל עליי, מבוהל עוד יותר. “בוא, אני אראה לך שאני בקושי נוגעת", אמרתי לו. "ספר להם את האמת, תגיד להם שזה פייק ניוז!“
התור התארך עוד ועוד, ומדי כמה ילדים דאגתי לוודא שהם מתגייסים לצידי, וביררתי אם המשת“פים שלי עושים קמפיין טוב ומשפרים את מעמדי בקרב הממתינים בתור בחוץ.
חסדי שמיים, התור נזל ואזל, והאחרונים שנכנסו דיווחו: “שמענו שאת עושה חלש!“. בא לציון גואל. בהפוגה קלה עצרתי להתבונן על השולחן מעוטר הבדיקות והתפלאתי לגלות שרובן יצאו שליליות. תחושת אכזבה כבדה החלה להזדחל בגרוני.
האם ייתכן שהוצאתי תחת ידי רק שליליים? אולי, מרוב חשש למוניטין שלי, פשוט לא בדקתי מספיק עמוק? אולי הבדיקות מקולקלות? ומה זה אומר עליי ועל הנצחתי רבת החשיבות לרזיאל? ומה אם כל הילדים בעצם מאומתים ואני עם האגו והחשש שלי למוניטין דגמתי אותם שלא כדין?
אנחת רווחת כבדה הגיעה רק כשגיליתי גם שניים־שלושה חולים לרפואה. בסיומו של יום ואולי בסיומה של התפרצות במגפה, אין לי ספק: משמרת הדגימות הייתה שווה, גם אם במחיר נזלת מרובה. הכול כדי להוסיף לעצמי על הכתף סיכת “דוגמת עדינה“.
