סוהילה ג'רושי מרמלה ורסמיה ברבור מנוף־הגליל הן ההרוגות הראשונות בשנה האזרחית החדשה באלימות כלפי נשים במגזר הערבי. בשנת 2021 הגיע מספרן של הנשים שנרצחו בישראל ל־20 – רובן מהמגזר הערבי. למרבה הצער, אין סימן חיובי לבאות.
אלימות כלפי נשים במדינות ערב עולה לכותרות בשנים האחרונות. נעשים עוד ועוד קמפיינים להילחם בתופעה, במטרה להביא לשינוי במעמד האישה הערבייה. "נשמור עליהן ולא נגנה אותן", "אני גבר", "וירוס הרג הנשים לא עוצר" הם חלק מהקמפיינים שנעשו בשנים האחרונות בנושא. אך למרות העלאת המודעות והרצת מסעות פרסום עם סלוגנים קליטים בתפוצה רבה, מספר הנשים הנרצחות בעולם הערבי עדיין בעלייה.
המוסד "תחריר" ללימודי המזרח התיכון, היושב במצרים, ניהל שיח מקוון על אלימות כלפי נשים בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט. בפתיחת הדיון צוין כי שנת 2021 הייתה חיובית לכאורה כלפי נשים בעולם הערבי, כי נחקקו חוקים העוסקים בזכויות נשים – כמו למשל הזכות להתגרש מבעליהן או האפשרות לנהוג ולהשתתף באירועים ציבוריים בסעודיה, אבל באותה נשימה הבהירו כי עדיין ישנו פער ניכר בין החוקים למצב בשטח.
נדאן נשאת היא חוקרת במכון מחקר לזכויות נשים בקהיר. "על פי החוק המצרי אישה שמתגרשת מקבלת את המשמורת על הילדים עד הגיעם לגיל 15", היא אומרת, "אבל בתנאי שהיא לא תתחתן שוב ולא תתאהב באדם אחר אחרי גירושיה. החוק גם מקבע את מעמדו של הגבר כמפרנס ולכן האישה צריכה להתרגל כביכול לקבל אלימות כדי לשמר את התא המשפחתי.
"אם גבר רוצה להתגרש מאשתו, מספיק שיאמר זאת בפיו. אישה לעומת זאת תצטרך לעבור שנים של הליכים בירוקרטיים כדי לזכות בחירותה, ועוד תקופה ארוכה שבה תרדוף אחריו כדי לקבל את זכויותיה הכלכליות, אם בכלל. החוק במצרים גם פוטר מעונש אדם שהשתמש באלימות המותרת על פי חוקי השריעה. על פי האסלאם האישה צריכה להיות מחונכת בידי הגבר. זאת קטסטרופה. אחרי זה אנחנו שואלים את עצמנו למה אחוזי האלימות גבוהים".
בישראל נשים ערביות חוששות לפנות למשטרה ולהתלונן על מקרי אלימות. מנאל שלבי, מייסדת ומנכ"לית עמותת אד'אר, העוסקת בהכשרת אנשי מקצוע להתמודד עם רצח נשים ואלימות כלפיהן, תולה זאת בתפיסה של המשטרה בחברה הערבית כ"גוף שאין ממנו חזרה". "אם האישה מעיזה להגיע למשטרה, מבחינת המשפחה היא גזרה על עצמה גורל של עונש מוות", היא אומרת. "המשטרה אמורה לספק הגנה פיזית על חיי הנשים, אבל בפועל נשים חוות תסכול מהטיפול של רשויות החוק, ומהחברה הן מקבלות תחושה שלגבר יש לגיטימציה להשתמש בכוח ולהיות אלים".
סוגיית אי האמון של נשים במשטרה נפוצה לא רק בקרב ערביי ישראל. לובנה דרוויש, פעילה למען זכויות נשים במצרים, ציינה בשיח של "תחריר" כי חרף חקיקת חוק המטיל שלוש שנות מאסר למי שמטריד נשים במקומות ציבוריים, נשים פוחדות להתלונן. "המערכת השיפוטית הגברית והפטריארכלית בודקת את הרקע המשפחתי של המתלוננת ואת הרקע המשפחתי של הפוגע, מתוך חשד שהאישה הנפגעת 'הביאה על עצמה' את הפגיעה כי התנהגה בחוסר מוסריות".
גם תיקון לחוק שאמור לשמור על אנונימיות של המתלוננות לא עוזר למנוע את הפצת פרטי המתלוננת – אפילו בכלי תקשורת ציבוריים. "ראינו הרבה מקרים של תמלילים מחקירות שהופצו בציבור. חשיפת המידע גורמת למתלוננות סבל גדול כמעט כמו הפשע שנעשה, ולכן הן נמנעות מלגשת ולהתלונן", הוסיפה דרוויש.
חביבה עבד אל־עלאל, פעילה וחוקרת בנושא אלימות כלפי נשים, אמרה שהחברה הערבית ממהרת להאשים את המתלוננת. השוטרים החוקרים שואלים את המתלוננת שאלות מביכות, המייסרות את האישה ונותנות לה תחושה שהיא האשמה. היא ציינה את המקרה של סומהייא עובייד, שהוכתה בידי בעלה בציבור ותיעוד המקרה הופץ ברשת – ודווקא היא עברה משפט שדה בתקשורת המצרית; כמו כן היא הזכירה את מינה עבד אל־עזיז, שבסרטון שהעלתה התלוננה על אונס, ובסופו של דבר נעצרה בידי הרשויות והואשמה כי הפיצה בציבור חומר לא מוסרי. "יש פה מסר ברור מהחברה ומהמדינה לנשים ואפילו לעדים שרוצים לעזור להן לדווח על מקרי אלימות – אין לכם גיבוי".
אמל פהמי, מייסדת מכון המחקר "תדווין" לזכויות נשים במצרים, דיברה על תפעה כואבת הנפוצה בעיקר בארץ הנילוס – מילת הנשים. "לא ייאמן שעדיין ישנם 87 אחוזים מקרב הנשים במצרים שעברו מילה, למרות שיש חוק נגד ביצוע ההליך. החוק לא נאכף ולא ברור אם המדינה אינה יכולה להתמודד עם התופעה, שהיא חלק מהתרבות והדי־אן־איי של החברה, או שהם לא באמת רוצים לשנות את המצב".
ד"ר מירה צורף חוקרת את נושא האלימות כלפי נשים בעולם הערבי כבר 30 שנה. היא מציינת את פסק ההלכה שהתקבל ב־2003 ואוסר על מילת נשים, כדוגמה לכך שישנו תהליך איטי של שיפור ביחס לאלימות כלפי נשים בעולם הערבי. "כשישראלי או איש המערב מסתכל על העולם הערבי ובוחן לדוגמה את מצבה של האישה הסעודית, הוא מחפש שינוי מהיר. אבל הסיפור הוא תהליך חברתי מגדרי מורכב ולא ליניארי. העובדה שמתנהל שיח בעולם הערבי נגד הטרדות מיניות ואלימות כלפי נשים היא מדהימה. זה לא היה קיים, הנשים היו משלימות עם גורלן, והיום הן יוצאות למאבק. וזה שינוי דרמטי שאסור להמעיט בחשיבותו".
צורף, מרצה בכירה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון במרכז דיין ובאוניברסיטת תל־אביב, כועסת כאשר משבחים את שליט ערב הסעודית מוחמד בן סלמאן על החוקים החדשים שכונן המאפשרים לנשים לנהוג ולהופיע במקומות ציבוריים. "משנות ה־90 נשים סעודיות נאבקות ומשלמות מחיר כבד למען זכויותיהן. היום ישנן עורכות דין סעודיות שמופיעות בבית משפט ויש כוונה למנות שופטת במועצת החכמים כדי שתכריע בעניינים הנוגעים לנשים. אסור לתת את הקרדיט לפטריארכלי שנכנע למאבקן של הנשים. אסור להסתכל על התמונה בצורה מעוותת".
צורף מבהירה כי לא האסלאם הוא שגורם לאלימות כלפי נשים, "זה החוק השבטי והערביוּת שקדמו לאסלאם. החוק שרואה את הנשים כקדושות שאם הן מפירות את ערכי הנורמה והצניעות הן הופכות להיות קדֵשות. גם ב'פרשת הנשים' בקוראן, המדברת על פוליגמיה, כתוב אומנם שאפשר לקחת כמה נשים אבל ההיתר הזה נוצר בעקבות מותם של הגברים במלחמות ואלמנות רבות שנותרו בלי בעלים. המצב הטבעי גם באסלאם הוא של אישה אחת. הפוליגמיה היא סטטוס נוח מאוד של אנשי הדת הפטריארכליים והיא מובילה כמובן לאלימות".
