"קשה לנפק תחזית מהימנה לשאלה כיצד ייראה בית המשפט העליון בימי נשיאותה של נאור בהיבטים הפוליטיים של הפעילות שלו: אקטיביזם שיפוטי, סוגיות ביטחוניות, נושאי דת ומדינה והיחס להתיישבות ביו"ש", כך כתבתי במוסף "צדק" בינואר 2015, סמוך למינויה של נאור כנשיאת בית המשפט העליון. סקרתי שם שורת פסקי דין שלה: ההרשעות המפורסמות – הבנקאים בפרשת ויסות המניות, אריה דרעי, שמעון שבס, דחיית ערעור קצב; הקביעה שראש עיר שהוגש נגדו כתב אישום לא ימשיך בתפקידו, פסילת חוקי המסתננים, דחיית העתירה נגד חוק האזרחות (איחוד משפחות פלסטיניות), דחיית העתירה נגד חוק הנכבה, דחיית העתירה לביטול צו התפיסה בבית־אל, ביטול פסק דין רבני שהתיר לאיש למול את בנו למרות סירוב גרושתו, ועוד. לאחר הצגת הצדדים לכאן ולכאן, חתמתי את הטור בהערכה כי "ההינזרות האדוקה שלה מחשיפה ומתקשורת עשויה לבשר על תקופה רגועה יותר ביחסי בית המשפט והכנסת". תחזית זו התבדתה מהר.
המפגש הראשון שלי עם נאור התקיים באוקטובר 2017, כמה חודשים לפני פרישתה. היא זימנה אותי ללשכתה אחרי רצף טורים ביקורתיים שעסקו בהחלטות שלה כנשיאה: ביטול הנוהל של השמת מסתננים במשמורת לצורך הרחקתם למדינה שלישית; איסור על העברת תקציב דו־שנתי; פסילת חוק המס על דירה שלישית; פסילת חוק הגיוס; השפלת הרב אייל קרים במהלך מינויו לרבצ"ר; דחיית עתירתם של בעלי המכולות בתל־אביב להגן עליהם מכפיית מסחר בשבת; ובעיקר הריסת הבתים בעמונה, בבית־אל, בעפרה ובנתיב־האבות. עתירתם של הומוסקסואלים לביטול המגבלות בהסדרי הפונדקאות נדחתה רק לנוכח התחייבות הכנסת להסדיר את העניין בחקיקה.
היחסים בינה ובין שרת המשפטים שקד הגיעו אז לפיצוץ סביב סירובה של שקד לכנס את הוועדה לבחירת שופטים נוכח התעקשות נאור למנות שופטות מהשמאל העמוק (בהמשך הן הפכו לחברות נפש). התנועה למשילות חשפה את "ועדת השתיים" שדרכה שלטה הנשיאה בקידום שופטים בכל הערכאות, וטענה שנאור מאיישת הרכבים בהתאם לאג'נדה של שופטים.
הבטן הייתה מלאה, ולא רק מצד אחד של השולחן, אבל המפגש עצמו היה מפתיע. במישור האישי היא הייתה סבתא חמה ואכפתית, קשובה ורגישה. בארבע עיניים חשפה נאור רובד אנושי בלתי־אמצעי שפחות ניכר בשבתה על מדין. נאור הייתה מתוסכלת מחוסר הצלחתה לתווך את עמדותיה למחנה הימין, והשקיעה זמן ממושך לנמק חלק ניכר מההחלטות שקיבלה. היה חשוב לה לשדר שההכרעות מבוססות על פסיקת הכנסת, ושבית המשפט איננו הכתובת לרוב המצוקות שמביע מחנה הרוב בישראל. "לממשלה נוח לא לקבל החלטות ולגלגל את תפוח האדמה הלוהט לבית המשפט, ואז להציג אותנו בפני הציבור כאויבי העם", אמרה לי.
הבנתי אז מה שהיא מנסה להגיד לי בין השורות. שהאתוס של המוסד גדול מהאנשים שנבחרו לכהן בו. שיש לה הזדהות לאומית בסיסית, אבל הרוח הליברלית השורה על בית המשפט העליון מכתיבה גבולות גזרה, ובתוכם היא עושה את המיטב. זה לא אישי, זה הכיוון שאליו מובילות המסילות. הבנתי אז שמי שרוצה לקדם שינויי עומק לא יכול להסתפק במאבק אישי במשרתי הציבור. אין טעם במתקפה על השליח, צריך לתקן את השיטה.
ביוני שעבר מונתה נאור לראש ועדת החקירה לאסון מירון, וקיבלה שבחים רבים מגורמים חרדיים שבאו להעיד בפניה. נאור הייתה משרתת ציבור מסורה כל ימיה, 8 שנים בפרקליטות ועוד 37 שנים כשופטת בכל הערכאות. עם כל המחלוקות הנוקבות, העם בישראל מחויב בכבודה.
על הרקע הזה, ה"הספד" של ח"כ סמוטריץ' ("עוד נשיאה אחת שהחריבה מוסד מפואר. קשה לי להיות צבוע") היה מעציב: הגמרא בזבחים לומדת על חשיבות הכבוד לסמלי שלטון דווקא מאליהו שרץ לפני המלך אחאב, שלא בדיוק היה יהודי צדיק וירא שמיים, וקובעת: "לעולם תהא אימת מלכות עליך". אבל עם אובדן הממלכתיות של חלקים גדולים בימין כבר השלמנו. מה שעצוב יותר היה התגובה של סמוטריץ' להספד הנרגש והדומע של איילת שקד. "אני איש אמת… אני מסרב להצטרף לצבועים שמתעלמים מהמחלוקות העמוקות שהיו למחנה הלאומי עם פסיקותיה". השבוע צוין יום פטירתו של הרבי מקוצק, שדרש את הפסוק "ואנשי קודש תהיון לי" – קדושים אנושיים. מלאכים יש לקב"ה בשמיים, הסביר, פה הוא מחפש בני אדם ("מענטש"). ויהודה עמיחי כתב, "מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב/ המקום שבו אנו צודקים, הוא רמוס וקשה כמו חצר".
